היש בישראל זכויות לכל אדם?

ה-10 בדצמבר הוא יום זכויות האדם. ביום זה בשנת 1948 התקבלה בעצרת האומות המאוחדות "הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", שמטרתה להבטיח את הזכות המלאה של כל אדם, ללא הבדל מוצא, גזע דת ומין, לחיים של חירות ושל כבוד, והגנה מפני שרירות, גזענות, פחד ומחסור. את ההכרזה הזו הכינו בין השאר שלושה אנשים שראויים להערכה ולכבוד: אשת נשיא ארה"ב אלינור רוזוולט, המשפטן היהודי-צרפתי פרופ' רנה קאסן וד"ר מאליק מלבנון.

בנוסח הראשון נאמר: "כל האנשים נולדו בני-חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם". אמר דר מאליק: "אם נכתוב אנשים, כי אז באיזור בו אני חי זה יתייחס רק לגברים". הוא צדק. גם ביהדות המילה "אנשים" אינה כוללת נשים, ועל כן נשים פסולות לעדות, למלכות, לדיינות וכדומה. הנוסח שונה ל"בני-אדם", שהרי אדם הוא שם כולל לזכר ונקבה.

וכך פותח סעיף א' את ההכרזה על זכויות האדם, שעל-פיה חוברו אמנות בינלאומיות:

א. כל בני-האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם.

ב. 1. כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו, ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר.

2. גדולה מזו, לא יופלה אדם על-פי מעמדה המדיני, על-פי סמכותה או על-פי מעמדה הבינלאומי של המדינה או הארץ אליה הוא שייך, בין שהארץ עצמאית ובין שהיא נתונה לנאמנות, בין שהיא נטולת שלטון עצמי ובין שריבונותה מוגבלת כל הגבלה אחרת.

מדינת ישראל בהכרזת העצמאות שלה, שהיא מסמך מכונן ומביע את ה"אני מאמין" שלה, הבטיחה לדאוג ולשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. קשה להתעלם מהעובדה שבישראל אין שוויון זכויות ואין חופש מצפון ודת וכי קיימת אפליה מטעמים של מוצא, דת ומין, ואפליה זו מעוגנת בחוק. אבל יש לנו חוק יסוד שנקרא "כבוד האדם וחירותו".

אבל היכן "כבוד האדם וחירותו" בחברה שיש בה פערים כלכליים וחברתיים מבישים. שיש בה חצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני, המונים שסובלים ממחסור, וגם עשירים גדולים שחלקם, אם לא רובם, זכו בעושר על חשבון הציבור.

אפילו במדינה קפיטליסטית כמו ארצות-הברית נקבעה כאחד מיסודות החירות של האדם החירות ממחסור. היינו: הדאגה הבסיסית לרווחה, לחינוך, לבריאות, לעבודה ולקיום אנושי. מאז המהפך ב-77', כל הממשלים - אלה של הליכוד ואלה של העבודה ואלה של "האחדות הלאומית" - התאהבו במשחקי השוק, בבורסה, בחנופה לעשירים ובמתן לעשירים ולקרובים לצלחת. כמו "החברה לישראל", כמו השקעה מכספי הציבור בכל מתיישב בשטחים הכבושים פי ארבעה עד חמישה מההשקעה בעיירות הפיתוח, כמו מתן שכר גבוה ומופרז למנהלי חברות ממשלתיות, כמו ניפוח מחירי הנדל"ן הלאומיים.

הספסר הגדול ביותר באדמות הוא מנהל מקרקעי ישראל, לכן החמדנות חינם אין כסף לאדמות הערבים הישראלים, הפלסטינים והבדואים.

ביום זכויות האדם הבינלאומי ישראל מגלה אטימות בכל הנוגע לאדם, לאזרח, הן בתחום השוויון בזכויות, בחירות מצפון ודעת (זכרו את הגירושים ואת חרפת הסלקציה של משרד הפנים) וכלה בדו"ח העוני שהתפרסם היום - המעיד יותר מכל על אובדן הסולידריות בחברה שלנו, על התעלמות מתוצאות העוני לעתיד החברה, על חמדנות גוברת של מי שיש להם. והבושה והחרפה נאלמו ונעלמו מעיני חברי הממשלה, ויותר מכך מחברי-הכנסת הדואגים לעצמם ולקבוצת ההתייחסות שלהם בלבד, ודורשים עוד ועוד מבלי לתת את הדעת על כלל ישראל.

יום זכויות האדם אינו יום תפארת למדינת ישראל ולממשלתה.