זיני ישפוט

אנתוני זיני מונה לשפוט אם תוכנית טנט מתגשמת. מדבריו של ריצ'רד צ'ייני ניתן להתרשם כי הגנרל הצטווה להקפיד עם ערפאת, ולכן יכולה הממשלה להשתבח בתוצאות ביקורו. האורח לא עיווה את פניו בשעה שראש הממשלה שרון התנה את שיחרור ערפאת בהפסקת הטרור, ובשעה שהתנה את הרשאת שובו של ערפאת בנימת האיומים שיישא בביירות. את סובלנותו של צ'ייני כלפי ההתניות האלה יש לפרש כהסכמה להן. כנראה שארה"ב גמרה אומר להפסיק את הטבח באזורנו ולהנעל על התכנית הסעודית. השערה: בבוא היום יתגלה כי התכנית הזאת נהגתה בבית הלבן ושוגרה לערב הסעודית משגרירותה בוושינגטון, בבחינת עצת סנדק שמוטב להיענות לה. בזהירות רבה נאמר שתחילת השבוע מאירה את פניה למדיניות של הממשלה.

לדעת(1)

ידע הוא כח, אבל גם בורות היא כוח. היא מאפשרת לנו לעשות מעשים נלוזים מבלי שמצפוננו ירפה את ידינו. ההסתמכות על עוצמת הבורות גרמה לכך שדובר צה"ל החליט למנוע מצלמים להתלוות לכוחות צה"ל הפועלים בשטחי "אי". הדובר סבור כי אם יותזו לתוך עינינו תמונות המראות את הפרקטיקה של המלחמה, ייחלש כוח העמידה שלנו. כמובן שגם בלי נוכחותה של המצלמה אנחנו יודעים משהו על סבלם של הפלסטינים, אבל רובו של הידע הזה מנוסח במילים, ומוחנו בנוי כך שהוא מסנן מילים לא נוחות ומתקשה לדחות תמונות. מה שאיננו רואים איננו יודעים, וכה נוח לא לדעת.

על החלטתו של דובר צה"ל היה אפשר להגן לו נמנעו אמצעי התקשורת מהצגת סבלם של הישראלים, אבל סבלנו מיוצג במינון גבוה לאין שיעור מסבלם של יריבינו. אם מניחים שיש לתקשורת השפעה על דעת הקהל, הרי שמנטייתה של דעת הקהל אפשר להקיש על עמדתה של התקשורת. כיוון שכל הסקרים מלמדים על אדישותם של הישראלים כלפי סבלם של הפלסטינים, יש להניח שהתקשורת לא מחדדת את רגישותנו, ודובר צה"ל לא צריך לחשוש מפני השפעתה. בוטחים בעמדתנו ובצדקת מעשינו, לא נתקשה לעמוד מול התמונות הקשות המציגות ילדה פלסטינית בוכיה, אבל אם בכל זאת התמונות הללו מחדירות בנו פקפוק, אולי מעשינו ראויים לכך שנפקפק בהם.

לדעת (2)

ידע הוא כוח. כשם שטוב שיכיר האזרח את המתרחש בהווה, מוטב לו להכיר את העבר. הכרת העבר חשובה לעמים שאננים, אבל היא חיונית לעם הנתון במלחמה על קיומו. איך לומדים את עברנו ומחזקים את זכרוננו הקולקטיבי?

בין השאר, באמצעות הצבת ציונים על חץ הזמן. חגים, מועדים, יובלות וטקסים הם מכשירים חינוכיים. שרת החינוך יודעת זאת היטב, והיא נאבקת על עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בנוסח ההיסטוגרפיה הציונית השמרנית. דווקא משום כך משונה העובדה שמשרדה מתרשל בציונו של יובל שחשיבותו הסמלית גדולה לא פחות מיובלה של המדינה. הכוונה היא למלאות 120 שנה לבואם ארצה של כמה מאות מתיישבים מרומניה ומרוסיה, שלימים יכונו אנשי "העלייה הראשונה". מעולם לא נפקד יהודי מארץ ישראל, אבל היהודים שהגיעו לכאן במאות השנים שקדמו לשיבת ציון, לא להפריח את הארץ באו, אלא להתפלל ולהיקבר בה. לעומתם, באו העולים של שנת 1882 כדי לבנות את הארץ ולהבנות בה. איכרי המושבות הראשונות, אנשי "חיבת ציון", הניחו את היסודות למדינת היהודים שנים אחדות לפני שהרצל כתב את "מדינת היהודים". בני דורנו אינם כפותים למניעים ולהשקפות שהדריכו את אבותיהם. אנחנו רשאים לבחור את דרכנו במציאות שהשתנתה ואף לכפור בציונות, אבל איננו רשאים לא לדעת איך התחוללה המהפיכה שאנחנו נכדיה.