פרויקט מיוחד

בפרוס יום הכיפורים אני מכין את עצמי למטח קריאות טלפון. הקולות הם תמיד מתפנקים וחוטמניים, ניחרים וצורמים כבכי שופרות בתקיעת "שברים". ברור שהדוברים הם אנשים צעירים, מפני שכך מדברים צעירינו: קולותיהם נושרים מקרום פניהם ושפתותיהם כמעט משותקות, כשהם מדברים בינם לבינם, כאילו די בכך להבנה, אבל כשהם מדברים עם קשישים כבדי אוזניים כמוני, ובמיוחד בטלפון, שממילא מצריד את הקולות, ההבנה דורשת מאמץ רב. והנה, קריאות הטלפון בימים הקרובים ליום הכיפורים מובנות לי בטרם נהגו.

מיד אני מזהה את טיב עיסוקם ובקשתם של הדוברים. הם תחקירנים בתחנות רדיו, או עורכים של מוספי חג בעיתונים. הוטל עליהם "להרים פרויקט מיוחד" שיודפס על "כפולה", או להקליט "ספיישל לחג". ייחודו של "הפרויקט המיוחד" הוא במיחזורו של "הפרויקט המיוחד" מן השנה שעברה, שלא היה אלא חיקויו של "הפרויקט המיוחד" מלפני שנתיים. הרעיון הוא למצוא מי שיסכימו להתוודות בפומבי על חטאיהם ולבקש סליחה מקורבנותיהם. ככל שהאיש הניצוד בחרמו של המטלפן ידוע יותר, וככל שחטאו כבד יותר, כן ייטב.

השיחה מתחילה בנימה כמעט חושנית: "י-ר-ו-ן"? לא חינכו אותי לגינוני נימוס בורגניים, אבל איני אוהב שאנשים זרים פונים אלי בשמי הפרטי בטרם יציגו את עצמם. אני מפרש זאת כניסיון לספח אותי למעגל חבריו של הפונה ואיני רוצה בחברות כפויה. בתגובת מרדות אני מתכונן לצוות "הואל לקרוא לי 'מר לונדון'!'" אבל מרסן את עצמי, כי מיד אני משווה בדמיוני את הצעיר שצריך "לסגור כפולה" או "להרים" תוכנית, והוא בהול ורדוף, וחושש מפני הממונים עליו יותר מכפי שהוא חושש מפני בן שיחו. אני משיב "כ-ן", בקול רך כחמאה, ודוחה לדקה את מפח נפשו של המסכן, שלעולם איני מצליח לקלוט את שמו.

למען האמת, איני צריך להטריח את זכרוני, מפני שגילי מגל"צ וצילי מ"צומת השרון" ואורגד מ"רדיון דרום" ועזגד מ"רשת ג'", הם כולם כאדם אחד. נימת דיבורם זהה ומטרתם הזהה מתוארת בלשון תאומה: אנחנו מרימים פרויקט מיוחד ליום הכיפורים, וכו'. אני מהמהם "כ-ן" שני, רך מקודמו, ומזמין את המטלפן לפרט. "אנחנו, זאת אומרת, רוצים שאתה תשתתף גם". כאן נוסקת שפלותי לגבהיה ואני שואל "למה דווקא אני", הגם שידוע לי היטב כי לא נבחרתי בשל תרומתי לפיזיקה הקוואנטית או בשל פרשנותי המהפכנית לפילוסופיה ההגליאנית אלא מפני שאני ידוען, כמוני כעוד איזה 500 מנחי תוכניות, דוגמנים, זונות צמרת, יורשים עשירים, זמרים ופוליטיקאים הנוטים להמעיד את עצמם במו-פיהם. התשובה המחניפה אף היא חזויה: "כי בטח יש לך דברים מעניינים להגיד".

בשנה שעברה, כאשר מאסתי במשחק, סיפרתי למטלפן – נדמה לי שהיה זה שדר מהרדיו הדתי "קול חי" – בקול מהוסס שפרצתי קופת צדקה בקיוסק הסמוך לביתי, ורצוני להתנצל בפני האברכים שאת קצבתם גזלתי. "ד-י!" אמר התחקירן הנלהב, "אני לא מאמין!", אבל רק בקושי הצלתי אותו מהפח שטמנתי לו. בדרך כלל אני משיב שחטאי רבים, כמים לים מכסים, ושאם גם יקצו לי שעה שלמה של וידויים, לא אצליח למנות את כולם. לפעמים הם מבינים את האירוניה הקהה, אבל לא מוותרים: "אתה לא יכול לחשוב על משהו קטן שאתה מוכן לספר לנו? אולי תחשוב קצת, ואני אצלצל אליך בעוד איזה זמן? נגיד, בצהריים?"

השבוע התפתיתי להאריך בשיחה עם הצעירה שטלפנה אלי, אולי מפני שהיה לה קול דבש. לא אסגיר את כלי התקשורת שבו היא עובדת, כדי לא לסכן את משרתה ואת משרתי באימפריה של משפחת מוזס. שאלתי אותה אם היא יכולה להיזכר בווידוי כן של ידוען שנפרש על דפי העיתון. חרטה אמיתית, בקשת מחילה הנובעת מעומק הלב. "האמת שלא", הודתה, "אבל עד מחר אני צריכה לסגור את העמוד. אולי יש לך משהו נוגע ללב. אפילו קצת מצחיק, כאילו. לא יותר מ-300 מילה".