תמונה קבוצתית של אלופים

המילים הבאות אינן לקוחות מעולם הדמיון. הן אמת לאמיתה. במטכ"ל צה"ל של ששת הימים ישבו כתף אל כתף האלופים מתי פלד ורחבעם זאבי (גנדי), שפנו אחר כך לכיוונים פוליטיים מנוגדים. פלד הגיע לשמאל הקיצוני, ואפשר לומר שהיה ח"כ ברשימה ערבית, ואילו זאבי הגיע לימין הקיצוני והניף את דגל הטרנספר לערבים, במסגרת תנועת 'מולדת'.

זה לא סוף הסיפור. במאי-יוני 67' היה מתי פלד, השמאלן כעבור שנים, גדול המצדדים במטכ"ל ביציאה למלחמה. ורחבעם זאבי? אחרי המלחמה הגה את רעיון ההקמה של מדינת פלסטינית בשם "ישמאעל".

במילים אחרות, במסגרת המטכ"ל, בפורומים הצבאיים, הביעו אלופי צה"ל דעה מקצועית שאפילו סתרה את דעתם הפוליטית ואת אמונתם האישית. הם היו מקצוענים – וכך התייחסו אליהם בממשלה ובדרגים הצבאיים שמתחת להם. כשפשטו את המדים, הלכו איש איש לדרכו.

מכאן אנו למדים כי בכל הנוגע לדעה צבאית מקצועית, האלופים, ובראשם הרמטכ"ל, הם הכתובת הראשונה לפנייה. בכל הנוגע לצד הפוליטי, דעתם היא כדעתו של כל אזרח. לא פחות ולא יותר. סימני הדרגות על הכתפיים אינם מספקים שום יתרון למי שטוען פוליטית, או כך או אחרת. בימי חלדי – סליחה על חוסר הענווה – שמעתי אלופים שביטאו רעיונות מבריקים מאין כמותם ואחרים שפלטו דברי שטות והבל. ראיתי את חלקם בשיא תהילתם וראיתי אחדים מהם גם בעליבותם, בשפל שעותיהם. ראיתי גם אלופים בוכים. מתברר כי שיעורי החכמים והטיפשים ביניהם אינם שונים משיעורי החכמים והטיפשים באוכלוסייה (כולל, כן, העיתונאים).

האמירות הפוליטיות של בכירי צה"ל אינן צריכות להדאיג יתר על המידה. כבר היו דברים מעולם. בימי מפא"י העליזים, בשנות ה-50', השתתפו קצינים בכירים במדים בוועידות המפלגה. מה שצריך להדאיג את אזרחי ישראל הוא מה שנראה ונשמע כדעה אחת, יחידה ובלעדית ("ימנית" או "שמאלנית"), שהשתלטה על חבורת האלופים. הרושם הוא, והלוואי שאני טועה – שכל האלופים מיישרים שורות וקוראים אותו טקסט. שורת המקהלה.

הרושם הוא שעל המטכ"ל נפלו אימה ופחד. כולם שרים אותו פזמון – ואם יש מישהו שחושב אחרת, הוא מעדיף לשתוק או להתחבא. במטכ"ל הנוכחי, כך נראה, אין סיכוי לתמונה מ-67': מתי פלד ו"גנדי", אריק שרון ועזר ויצמן מול חיים בר-לב ויצחק רבין.

לנצח אזכור את הקצין הבכיר שעמד במסיבת עיתונאים באחד מלילות 82' מאחורי הרמטכ"ל רפאל איתן וראש אמ"ן יהושע שגיא, ואלוף פיקוד המרכז אורי אור, וסימן לנו באצבעותיו ובעיניו שהדוברים מגזימים מאוד בתיאור של חוליה שחדרה מירדן, כדי ליצור אווירת חירום לקראת מלחמה.

דעתו של הרמטכ"ל היא דעת צה"ל, ובצדק. אך העובדה שכמעט כל האלופים מדברים בסימני קריאה אינם לזכותם. חשוב שיהיה גם אלוף של סימני שאלה. ספקן, הססן, חוקר, נובר. במלאת 29 שנים למלחמת יום הכיפורים כדאי להזכיר לאלופים ולציבור את סגן (היום, אל"מ) בנימין סימן-טוב. אילו שמעו לו אז, היו אולי החלקות הצבאיות בבתי העלמין דהיום קטנות יותר.