בּיבּי ודוּדוּ

עד אמצע השבוע שעבר חשבתי שלפנינו נתניהו משופץ, אדם העומד על דעתו, למרות שהיא מקוממת רבים מחסידיו. התפעלתי מהיושרה שלו, מנכונותו לפנות נגד הציבור הנזקק לתמיכות, מבלי שים לב לזעקות השבר ולתקשורת המהדהדת אותן. מי שפקח את עיני היה הבדרן המיליונר דודו טופז, בראיונות ב"מעריב" וב"רדיו דרום" שבהם שלטה הנימה "נמאס לי לשלם מסים כבדים כדי לפרנס בטלנים".

טופז חב את הצלחתו במקצועו ליכולתו הגאונית לפענח את הלך נפשם של רבים, וביבי הוא הדוּדוּ של הפוליטיקה. למען האמת, במקרה זה לא הסתגל ביבי להלך הרוח אלא שהרוח נשבה לקראתו. הוא שלל את מדינת הרווחה מאז ומתמיד, אבל עמד בראש מפלגה שרוב תומכיה, עובדי כפיים ובני המעמד הבינוני הנמוך, תבעו מן המדינה פיצוי על קיפוח אמיתי ומדומה. כלכלת שוק חופשי לא היתה יכולה לפצותם ולכן אימץ "הליכוד" מדיניות חברתית שהעבירה להם משאבים רבים.

מה השתנה? ראשית, עומק המשבר הכלכלי; מצבי משבר הם האקלים שבו משגשגים אנשי הפתרונות הנחרצים. שנית, הניצחון על הטרור; מה שנתפס כהישגה של ממשלת שרון מאפשר לה להתאכזר לחלק מאזרחיה. ושלישית, מרירותם הגואה של בני המעמד הבינוני.

לפני כשנתיים הבעתי בעמוד הזה השערה כי הטינה לחרדים סופה לחולל תסיסה עד כדי מרי מסים. הנחתי שתישבר ההסכמה על כך שאזרח טוב צריך להסכין גם עם מסים המופנים למטרות שליבו אינו שלם עימן. הנחתי שהריאקציה לחרדים תכה בכל העניים, ולא רק בחרדים שעניותם נובעת מבחירה אידיאולוגית. מרי לא התחולל, אולי מפני ש"שינוי" ניקזה את המרירות, היתה למפלגה השלישית בגודלה וסילקה את ש"ס מהקואליציה. הישגו הגדול של לפיד הוא לאו דווקא התעצמותה של "שינוי" בהנהגתו אלא האיתות ששלח בכך לעבר מפלגת השלטון: תם העידן שבו דמגוגיה סוציאלית משכה את לב ההמונים. הגיעה השעה לדמגוגיה מסוג חדש.

הדמגוגיה החדשה מסבירה את המשבר הכלכלי בכך שכמה רבבות אנשים יכולים לעשות יותר למען עצמם ואינם עושים. אילוצם הוא מעשה מוצדק, כשם שמוצדק החשש מפני העלייה המתמדת בתשלומי ההעברה. אבל הרי זו חוכמתו של מסיח הדעת, המשתמש באמת כדי לשכנע באמיתותו של שקר. למשבר הכלכלי לא גרמו עצלותם של כמה רבבות או עזרה מוצדקת לנזקקים ממש. הגורם העיקרי הוא הכיבוש. במשך דור וחצי בוזבז בשטחים הכבושים הון שגודלו נאמד בשנות תוצר אחדות ובוזבזו משאבי שכל ומרץ בכמויות שדי בהן להקים את המדינה בשנית. בו בזמן שוחדו החרדים כדי שיתמכו במדיניות השגויה הזאת. לו הושקעו האוצרות האלה כהלכה, דומה שהכלכלה היתה צומחת בקצב שהיה מייתר את הקיצוץ בתמיכות, או מאפשר הפחתה מתונה והדרגתית בהן.

מה שמסתמן כשינוי מאולץ וזמני במדיניותה של הממשלה כלפי השטחים הכבושים, לא יושיע את הכלכלה. גם שינוי עמוק לא יושיעה, כי התנתקות מן השטחים הכבושים יקרה כמעט כמו ההתנחלות בהם. קשה מאוד לנקוב במחירה, אבל כדאי להיזכר באומדן ההוצאות הכרוכות בפינוי הגולן שהצגנו בעבר לאמריקנים, ועמד, לפי הממעיטים, על 10 מיליארד דולר. פינוי השטחים הכבושים, ואפילו חלקם, יעלה על הסכום הזה כמה מונים. עם נטל שכזה תוכל הכלכלה להתרחב רק בסיועו של נס. אומץ ליבו של נתניהו המקצץ נעצר במקום שעליו להכות על חטאו וחטאם של השותפים למדיניותו. במקום לעשות זאת הוא מכה את המוכים ביותר.