באנו, ראינו, ניצחנו (והלכנו הביתה עם הפרס)

אליפות העולם ב-Geek-יות, אירוע רב רושם והומור שזכיתי להיות אחד משופטיו (אחרי שנים רבות של השתתפות כמתחרה), הגיעה השנה לניו-יורק. הענף הספורטיבי הזה דורש כישורים מכוילים היטב בחצי תריסר מיומנויות שונות - קריאה מהירה של הוראות הרכבה, שימוש במברג וב"שפיץ-פלייר", יכולת לזהות צבעים וסימנים גרפיים אחרים, רגישות בתקיעת מעבדים ומודולי-זיכרון לשקע בלי לשבור שום דבר - וחוש חברתי לעבודת צוות אד-הוק.

זה ספורט קבוצתי בו משתתפים 4 מתחרים (ומתחרות) בכל קבוצה והמנצחים הם אלה שהפכו ארגז חלקים ל-PC עובד בזמן הקצר ביותר. מזכיר לכם תחרויות צבאיות בפירוק והרכבה של כלי נשק? הרעיון דומה, רק שהחלקים הרבה יותר שבירים והפרסים הרבה יותר גדולים. בנוסף למדליות וגביעים, אנו מחלקים מחשבים שכל Geek יכול להיות גאה בהם.

פיצוי נאות

השנה תרמה את הפרסים חברת Velocity Micro, המתמחה בתחנות מולטימדיה מעוררות חושים. בנוסף לתצורת חומרה סטנדרטית מהשורה הראשונה (פנטיום-4 בגרסת 3 גיגהרץ, GeForce FX5900 Ultra, שני כונני SATA וכדומה) המחשבים האלה מגיעים במארז אלומיניום מלוטש, עם קירות צד שקופים, תאורת דיסקו פנימית, מספיק מאווררים שיש צורך לקשור את המחשב אם לא רוצים שהוא לא ימריא, ומערכת קול משהו-משהו.

התחרות עברה מלאס-ווגס לניו-יורק לרגל הופעת הבכורה של תערוכת CeBIT במהדורה ינקית. מרכז הקונגרסים על שם הסנטור Javits אינו גדול כמו ההאנגרים האינסופיים של קלן, אבל כל מי שבילה ערב בקלן יסכים איתי שחיי הלילה של ניו-יורק מהווים פיצוי נאות. מה שהיה לי קשה במיוחד הוא הריסון המתחייב מתפקיד של שופט. הנטייה הטבעית שלי היא להפשיל שרוולים ולהראות ל-Geek-ים הצעירים מי יכול לעשות מברג בידיים של וירטואוז מהאסכולה הישנה.

המון אשפה דיגיטלית

התחרות נמשכה שלושה ימים רצופים, במהלכם הורכבו בשלום שני תריסרי מחשבים ונצברה אשפה דיגיטלית בכמות מפחידה. לכאורה אין שום דבר מסובך בהרכבה של PC, נכון? לא כך בתחרות. כמו שאין לכאורה שום דבר ספורטיבי בנהיגה - הרי כל סבתא בורגנית בשכונה שלנו יודעת להגיע עם הטויוטה קורולה למרכז הקניות בלי לעלות על המדרכות ועמודי החשמל בדרך. מצד שני, תראו לי מרוץ Formula 1 נטול אירועים מביכים או טרגיים.

נכון, ההבדל הוא במהירות או, כפי שאומרים בערוץ הספורט, ב"אובך האדום" שיורד על המתחרים ברגע הישמע הצו Gentlemen, start your engines. נהגי המרוצים יודעים לספר שסוד הכוח של מנועי המכוניות הוא ב-Jinni, ענן עשן שחור ומסריח שנדחס לצילינדרים בזמן ההכנות למרוץ. כל עוד הענן נשאר כלוא בפנים, אלף סוסים דוחפים את המכונית בטרוף חושים בלתי פוסק. אבל אם ה-Jinni משתחרר מכלאו ובוקע מאחורי המכונית הדוהרת, הלך הקסם וצריך לחפש את היציאה הבטוחה הקרובה ביותר.

להאשים את המברג

לידיעתכם, סוד דומה טמון בכל רכיב אלקטרוני. אם יוצא ממנו עשן וריח חריף של פלסטיק שרוף ממלא את החדר, מוטב שתכינו תירוץ טוב מדוע הפסדתם בתחרות. אפשר להאשים את המברג, את השד שכופף את הרגליים של הג'וקים, את הרצפה החלקה או את הרצועה האנטי-סטטית. רק אל תאשימו את השופט. כבר הייתי בסיפור הזה ואני מכיר את כל הסיפורים.

רוב הכישלונות בתחרות נגרמו בשל שימוש עודף בכוח הזרוע. מתחרה אחד תקע את מודול הזיכרון הפוך - ומאחר והשקע לא הסכים לביאה שלא כדרך הטבע, הוא חבט באגרופו על המודול. את החלקים שהתעופפו לכל עבר אספו חבריו לקבוצה בזמן שהוא קיבל טיפול אנטי-טטנוס. אחר התעקש לסגור את הדיסק הקשיח בעזרת הברגים של הכונן האופטי כשהוא מתעלם מחוסר ההתאמה הבולט בקטרים. גם כאן נעשה שימוש בעיקרון הזהב

מה שהולך בכוח

"מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח", ונדרשה התערבות מרגיעה של הסדרנים, שהסבירו בעדינות מופגנת כי אותו עיקרון אינו יכול להיות מיושם בשכנוע השופטים לא לפסול את המתחרה. המהנדסים של Velocity Micro ישבו ביציע המושבעים, נדהמים למראה ההרס שהשאירה אחריה סופת הטורנדו. הם לא ידעו לאיזו רמת אלימות הרסנית יכול לדחוף תסכול פשוט. עכשיו תסבירו להם מה קורה כאשר משתמש נטול-Geek-ין נתקל בבעיות הבאמת קשות שפלטפורמות Wintel משובצת בהן, כפרעושים בפרווה של כלב שלא מפסיק להשתדרג.

בין המשתתפים היו רבים שהגיעו ישירות מקורסים לטכנאי PC, האנשים שבידיהם אנו אמורים להפקיד את בבת-עינינו בכל מקרה של תקלה רצינית באמת. הם צעירים, נמרצים ומלאי רוח תחרותית - והם הלכו הביתה כשזנבם בין רגליהם. את הפרס לקחה בטי הנדרסון, גמלאית "צעירה ברוחה", שעוסקת באיסוף ושיקום מחשבים ישנים עבור מועדוני נוער ומרכזים קהילתיים באזורים טעוני טיפוח. מעולם לא ראיתי זוכה שהפרס מגיע לה יותר - וגם ה-PC הזה כבר הגיע לאחד מהמועדונים באחת השכונות הפחות מעושרות בניו-יורק.