אחרי 67 שנים: גילתה שאחיה בחיים

וזה בדיוק מה שהיא עשתה אתמול (שבת) שושנה נובמבר (73) לא הפסיקה לנשק ולחבק בני שילון (78), אחיה הגדול, שאותו לא ראתה מאז בא לומר לה שלום כשהיתה בת חמש, ילדה קטנה בבית-היתומים של יאנוש קורצ'אק בוורשה.

שני האחים הופרדו זה מזה בגיל צעיר. כל אחד מהם עבר בנפרד את ימי המלחמה, שרד בדרך נס את השואה. כל אחד מהם עלה ארצה, הקים משפחה. במשך עשרות שנים האמין כל אחד מהם שהוא היחיד מכל המשפחה שנשאר בחיים. "תמיד הציק לי שאני לבד בעולם", מספרת שושנה, תושבת כפר-סבא. "תמיד רציתי לומר 'בשבת אני מתארחת אצל אחי' או- 'בחג אחי והילדים שלו באים אלי'. משפחתו של בעלי שנפטר הפכה למשפחה המורחבת שלי".

אבל ביום שישי, נר ראשון של חנוכה, אירע הנס הגדול: שושנה גילתה כי אחיה בני חי וקיים ומתגורר בקריית-טבעון. אתמול הם נפגשו לראשונה בביתה של רחל זילברברג, בתה של שושנה. "יש לי אח. יש לי משפחה", אמרה שושנה בגאווה ולא הפסיקה לחבק וללטף את בני.

אחרי שגמרו להתחבק ולהתנשק, ואחרי שכל הנוכחים במפגש מחו את הדמעות, התיישבו האחים להעלות זיכרונות, לעשות סדר בזמנים ובמעט הזיכרונות המשותפים שלהם, של אחות בת חמש ואחיה בן ה- 11 שהופרדו זה מזה לפני כל-כך הרבה שנים.

להוריהם יעקב ובתיה שלמוביץ', נולדו ארבעה ילדים שלמק היה הבכור, אחריו נולד בנימין (בני) ואחריו סמק. שושנה, בת הזקונים נולדה ב- 1930. המשפחה התגוררה בוורשה שבפולין. בני מספר כי הוריו, שמצבם הכלכלי היה טוב, איבדו את כל רכושם במשבר הכלכלי של שנות ה- 30.

האב יעקב עזב את המשפחה ונסע לאנגליה. האם בתיה נותרה לבדה עם ארבעת הילדים הקטנים. "הגענו למצב של עוני" משחזר בני. בשנת 1936, בגלל המצב הקשה בבית פוזרו ילדי המשפחה בין בתי-ילדים ברחבי פולין. שושנה, הוא הוא מספר נשלחה לבית-הילדים של יאנוש קורצ'אק בוורשה. אחותו הצעירה מופתעת - היא כלל לא ידעה שבילתה את שנות ילדותה בבית-היתומים של המחנך המפורסם.

שנתיים לאחר שנשלחה לבית-הילדים הגיע בני לבקר את אחותו הקטנה. "הייתי אז בן 11", הוא נזכר. "רוז'יצ'קה, ככה קראנו לה, רצתה לתת לי נשיקה. אבל אני סירבתי - התביישתי לקבל נשיקה מאחותי הקטנה. מאז, במשך כל השנים שחלפו הצטערתי שלא נפרדנו בנשיקה. כל שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה חשבתי על אחותי הקטנה שמתה ועל הנשיקה שלא התממשה. אתמול הוא השלים את החסר כשנישק את אחות הקטנה שוב ושוב תוך שהוא ממשיך לגולל את סיפור חייו.

לחמתי בשביל לחיות

שושנה אינה זוכרת את סיפור הנשיקה. "הייתי ממש קטנה" היא מתנצלת. היא זוכרת את השנים שקדמו למלחמה, היא זוכרת כיצד נלקחה למחנות עבודה שונים עד שהגיע בסופו של דבר לאושוויץ. "אני לחמתי בשביל לחיות", היא מספרת ומרימה את שרוול חולצתה, חושפת את המספר שהוטבע, אחר-כך היא שולפת את אחד התצלומים המפורסמים מאותם ימים נוראים של חבורת ילדים מביטים מעבר לגדר תיל באושוויץ. "הילדה בשורה הראשונה, עם התלתל שמכסה את העין, זאת אני".

היא נזכרת באישה שהצילה את חייה כשעמדו זו ליד זו באחת הסלקציות בשורה של המיועדים להישלח אל תאי המוות. "האישה שעמדה לידי בתור הסתכלה עלי ואמרה: 'את צעירה, יש לך בשביל מה לחיות. תעברי לתור השני'. היא דחפה אותי החוצה, וכך ניצלו חיי".

בני מתקשה להסתיר את התרגשותו: "כחייל בצבא האדום הייתי בין הכוחות ששיחררו את אושוויץ. לא חלמתי שאחותי רוז'יצ'קה נמצאת שם גם. אני זוכר שראינו את התנורים הגדולים. לא תיארתי לעצמי שאחותי הקטנה היתה במחנה הזה".

זאת את, רוז'יצ'קה?

ב- 1948 עלתה שושנה ארצה בגפה. היא נישאה ונולדו לה שתי בנות: רחל ובתיה. היום יש לה גם חמישה נכדים. בני עלה ארצה ב- 1957, היא נישא לנעמה ולשניים נולדו שלושה ילדים ושישה נכדים. "כשהייתי ברוסיה ניסיתי לחפש את האחים שלי", הוא מספר. "אבל היה לי ברור ששושנה נספתה בשואה. אני לבד מגיל כל-כך צעיר, לא זכיתי להרגיש מה זו משפחה חמה עד שהתחתנתי ונולדו ילדיי".

האחים לא היו נפגשים כלל לולא הגיעה קרובת משפחה מארצות-הברית לבקר את שושנה. ביום שישי הן נסעו יחד ל"יד ושם" בירושלים. "נתתי את הפרטים שלי למדור לחיפוש קרובים" משחזרת שושנה. "במשך שנים חיפשתי, עד שהבנתי שהסיכוי שמישהו שרד הוא אפסי. פתאום אומרים לי מישהו מחפש אותי, ושזה אחי". 

שושנה הנרגשת עזבה את "יד ושם" ובידה פתק ועליו שמו של אחיה ומספר הטלפון שלו. "חזרתי הביתה", היא מספרת "ונתתי לנכד שלי, ניר, את המספר כדי שיחייג בשבילי" אבל התלאות לא הסתיימו המספר שקיבלה מ"יד ושם" היה שגוי.

שושנה לא הרימה ידיים. "חיפשתי באינטרנט ובסוף מצאתי", היא ממשיכה. "התקשרתי אליו ואמרתי לו 'יש לך אחות, שושנה והיא רוצה לדבר איתך', הוא שאל אותי 'זאת את, רוז'יצ'קה?' ומייד הרגשתי בקול שלו שזה אחי בני. מייד עברנו לדבר בפולנית. דיברנו על אבא אמא, על שני האחים שלנו". בסיומה של השיחה המרגשת קבעו להיפגש בשבת לארוחת צהריים משפחתית.

"כשאמא סיפרה לי שמצאה את אחיה, חששתי מאוד", אומרת הבת רחל. "פחדתי שהיא תתרגש מדי. אבל מהרגע שמצאנו את הדוד שלי, הבית התמלא בהתרגשות ושמחה. עד הרגע האחרון פחדנו שיתברר שנפלה טעות, וכולנו נתאכזב".

אני עדיין לא מאמינה

אבל אכזבה לא היתה שם. אתמול בשעות הצהריים, כשבני מלווה באשתו ובאחד מבניו, דפק סוף-סוף על הדלת. "לא ידעתי איך לדמיין אותו", מספרת שושנה. "זכרתי שתמיד אמרו עליו שהוא ילד יפה". בני: "את היית ילדה יפה ונשארת כזאת. אני מייד זיהיתי את אחותי".

האחים שלא התראו במשך 67 שנה בקושי הצליחו להיפרד. "יש לנו הרבה להשלים", הם אומרים. "אני עדיין לא מאמינה", אומרת שושנה. "גם כשהוא כאן לידי, ואני מדברת איתו ונוגעת בו, אני עדיין לא מאמינה שיש לי אח. זה חלום זה ממש נס חנוכה". עכשיו אחרי שגילו זה את זה, מתחילים השניים להאמין שהכול אפשרי, שאולי אחד משני אחיהם עדיין בחיים אולי אפילו כאן בישראל.