ערבב את המוזיקה, אהוד
הוא מעולם לא כיוון לקונצנזוס, אבל מצא את עצמו שם כשהוא עטוף באהבה. אריאנה מלמד על אהוד בנאי, גיבור תרבות שמאחד קצוות מוזיקלים ואנושיים
ראיתי אותו לראשונה מנגן ושר ב"מאמי", אופרת הרוק הנפלאה, בראשית שנת 1987. היתה לו נוכחות בימתית מעניינת: לא איש שמושך אליו זרקורים, אבל גם לא אחד שנבהל ממלים וממנגינות. כשהלחין את שיר האונס, שהוחרם ברדיו – אני חושבת שידע כבר אז שהוא לא מחפש את לב הקונצנזוס. במלים או במוזיקה. תודו שזה נדיר בטריטוריה שלנו, בה מחשבים את סיכויי המכירה וההתקבלות של כל אקורד מקרי שיוצא למישהו מהגיטרה. אצל בנאי אין מקום למקריות, אבל נראה שגם לא לשיקולים בנוסח "מה יגידו".
אותה תחושה עצמה עורר גם אלבום הבכורה שלו, עם "עיר מקלט", "עבודה שחורה", ובעיקר עם "ערבב את הטיח". זהו שיר שלו היה נכתב בימינו הרעים, ודאי היה מעורר מהומות נוסח מעשה שגרירנו בשבדיה. לבנאי יש יכולת לכתוב שיר מחאה מן המקומות הנכונים.
התנסויות אישיות
בנאי לא היה נער-רוק בן עשרה שטעם את התהילה מייד עם נשירת שיני החלב שלו. דיסק הבכורה שלו הגיע למדפים כשיוצרו היה בן 34, איש מבוגר ומפוכח ומטופל במשפחה, שבין היתר עבד לפרנסתו כפועל במה ודוור ונגן רחוב בבירות אירופה.
אם אתם מאמינים כי מה שעומד מאחורי יצירת אמנות צריך תמיד להיות אישי לגמרי, תמצאו בשירים של אהוד בנאי מבחר מרהיב של התנסויות אישיות שהובילו לכתיבה. ועם זאת, השירים אינם "אוטוביוגרפיים". אפילו לא "מהרי נא" ("הילד בן 30"), שהפך לאוטוביוגרפיה קיבוצית של המאחרים-לפרוח. מי שקורא את המלים שלו יכול להתנתק מן החוויה האישית ולבנות בשיר דמות של אחר, של זולת. בנאי יודע לספר על עצמו, אבל לא רק על עצמו.
והנה, למרות שלב הקונצנזוס זר לו, אהוד בנאי נעטף באהבה. הוא אינו חרד מפני סנטימנטליות, וכך הפך "כולם יודעים" ללהיט ענק, על-זמני כמעט, בו כל מי שמחפש קצת שלווה מזהה את עצמו על קו החוף, עם אהובתו ועם הילדים המשחקים, או יכול לפחות להזדהות עם השורה "אחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי", אולי השורה הכי ישראלית שנכתבה כאן ב-20 השנים האחרונות.
יש לבנאי קו של בריחה ונדודים, של התחברות למקומות אחרים, במלים וגם במנגינות שלו. "גלויה מקטמנדו", "יוסף טס ללונדון", "רוחות הצפון" הן רק אחדות מן היצירות שבהן הקו הזה מזוהה מייד במלים. גם "רכבת לילה לקהיר", שאהוד בנאי כתב את המלים שלו, הוא ביטוי של צורך ישראלי עד כאב לברוח מכל מה שהוא ישראלי עד כאב, אלא שבנאי לא ברח מעולם, לא לזמן רב לפחות, הוא המשיך לשבת כאן ולדבר על הצורך הזה.
ללא הגדרה
מבחינה מוזיקלית הוא מאחד בין קצוות: קצת פרסית וקצת ערבית, קצת אירית וקצת דילן, קצת צוענית וקצת שלמה-ארצית. האקלקטיות הזאת, אני חושבת, גם היא סימן היכר של חיפושי דרך והתלבטויות לא מעטות. הרי לא קל לאזן כאן בין מסורות מוזיקליות מבלי להיעטף בתיוג מכביד, מגביל – ובכל זאת, דיסק אחר דיסק, בנאי חומק באלגנטיות מהגדרה חד משמעית של סגנונו, או סגנונותיו המתחדשים והולכים.
לעתים נדירות בלבד קורה אצלנו, שאמן בתחום המוזיקה חולק כבוד למלים שלו בלא להפגין חוסר ביטחון או עילגות. ב"זוכר כמעט הכל", הספר של בנאי שהיה רב מכר למחפשי-דרך מכל השבטים הישראלים, ראינו שהרבגוניות המוזיקלית והמילולית מגובה גם בסקרנות אין קץ, בכבוד למסורות מכל התרבויות שבהן טייל, כולל התרבות היהודית (ולא רק החילונית והישראלית), בענווה ובאיזו רוח נערית של תהייה, ענווה מול משוגות העולם ופלאיו: יופי של ספר.
בפעם האחרונה שראיתי אותו בהופעה, היא היתה מאוד לא מתוקשרת, וספק אם מישהו לבד מקהלה ידע על קיומה. בקיץ שעבר התנדב להופיע בהפנינג מקומי קטן בגליל, שבאיו היו מאות ילדים יהודים וערבים שמנגנים בדרבוקות. הם ניגנו יחד וראיתי אותו יושב על אבן תחת עץ אלון ומביט בהם בהנאה מחוייכת. אחר כך, שעה ארוכה התחבטו בנאי ולהקתו בבעיות של חשמל, וכשסוף סוף הצליחו לפתור אותן עלה אל הבמה המאולתרת עם החיוך המבויש שלו והרים עוד תרומה זעירה לטובת הדו קיום. הוא עושה זאת לא מעט, בין בנגינה עם אמנים גלילים ערבים, בין בהטמעת מוזיקה ערבית ביצירה שלו - לא כמחווה ולא כגימיק, אלא כחלק אורגני של היצירה – וגם ובשלל הופעות לא-מיוחצנות לטובת המטרה.
הנוכחות הענווה, החזקה והמתמשכת שלו בזירת המוזיקה הישראלית היא חלק מתעודת הבגרות שלנו כמאזינים: אחרי כל זה, אם נפליג לאיזה אי, אולי גם ניקח את המוזיקה ואת המלים שלו איתנו.
