לבכות כל הדרך לבנק

טרם הספקנו להתאושש ממשב הרוח הסוציאליסטי שהפיחה בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, וכבר באה הפרטת בנק לאומי להזכיר לנו כי הקפיטליזם טרם אמר את מילתו האחרונה. הבעיה בהפרטה גם הפעם איננה בעצם הרעיון. ממשלה איננה צריכה להיות בעלים של בנק מסחרי. הליקוי בהפרטה זו - ממש כמו בהפרטה של בנק דיסקונט, בנק הפועלים, בזק, מפעלי ים המלח וחברות ממשלתיות רבות אחרות - נעוץ בשיטה, שמעבירה במחירי סוף עונה נכסי ציבור יקרי ערך לקבוצה מצומצמת של מיליונרים.

במקום להעביר את הרכוש ישירות לציבור ולהגביר את התחרות לרווחת הלקוחות, בוחרת הממשלה שוב ושוב להנציח שוק לא תחרותי, שבו הלקוח הקטן נמצא בתחתית הפירמידה - נטול שליטה בנכסים ונטול גישה למי ששולט בהם. אף שאנו לא רק לקוחות בעלי עניין, כי אם גם בעלי מניות בנכסי המדינה, ממשלת ישראל מעולם לא טרחה לשאול אם אנחנו מרוצים מהאופן שבו היא נפטרת מנכסינו. לשיא האבסורד הגיעו הדברים כאשר ראש הממשלה החליט להכשיל את התוכנית לחלוקת מניות בנק לאומי לציבור ובחר שוב - בשמנו כמובן - למסור את השליטה למיליונר מאושר.

לכלל הזה של הפרטות, שפוגעות באזרח הקטן ולא מגבירות את התחרות בשוק, היו גם יוצאים הכלל: ערוצי הטלוויזיה (מישהו באמת מתגעגע לימים של ערוץ אחד ותו לא?), שיחות טלפון לחו"ל (זוכרים איך גבתה בזק חמישה שקלים עבור דקת שיחה לאמריקה?) וטלפונים סלולריים (זוכרים כיצד שילמנו לפלאפון עבור שיחות נכנסות לפני שסלקום חדרה לשוק?) - אלה שלוש דוגמאות של הפרטות, אשר הוסיפו שחקנים חדשים ורעבים לשוק וסיפקו לציבור הלקוחות שירות משופר ומוזל. אך למרבה הצער, היו אלה יוצאים מן הכלל.

בכל הקשור לבנק לאומי ולמערכת הבנקאות בכלל, מתקיים הכלל המנחה: תן צ'ופר קטן בצורה של אופציות לעובדים שלא יפריעו (ותזכה באהדת ועדי העובדים החזקים וההסתדרות), העברת את הנכס בפרוטות למיליונר התורן (ותקבל מילה חמה מבעלי ההון), הזמֵן את העיתונאים לקוקטייל חגיגי לכבוד המכירה המוצלחת (כדי שתהיה לך אוזן קשבת במדיה) ואז עבור לנכס הבא. מי שלא משתתף בחגיגה הוא האזרח הקטן, או במקרה של הבנקים - הלקוח הקטן. הוא איננו משתייך לחבורת המיליונרים. אין לו ועד עובדים מיליטנטי שידאג לבונוסים, וגם לא עיתונאי חצר שיצעקו בשמו. הוא צריך לסמוך על פקידי האוצר שייצגו אותו. אבל הראש שלהם נמצא במקום אחר.

במקום לרסק את הבנקים הגדולים, ששליטתם המניפולטיבית בשוק ההון הביאה להתמוטטות המערכת, בחר האוצר למכור "גרעיני שליטה" למיליונרים. לכן, במקום תחרות עד חורמה על ליבו של הלקוח הקטן - עמלות מוקטנות, ריבית משופרת על חסכונות וריבית מופחתת על הלוואות ומשכנתאות, שהיינו מקבלים אילו היה האוצר מפצל את הבנקים הגדולים לבנקים קטנטנים שיתחרו זה בזה ומעביר את השליטה בהם לציבור הרחב - נקבל שוב אוליגופול דורסני. נקבל בעל בית שמחלק משכורות עתק למנהלים, מצ'פר את ועד העובדים ולא רואה ממטר את הלקוחות הקטנים.

ד"ר אמיר חצרוני, המחלקה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל