אופניים, אולי תרדו לי מהכביש?
מכירים את רוכבי האופניים על השוליים, אלה עם הביגוד הזרחני ומה שנדמה כמשאלת מוות? ובכן, לטלי חרותי-סובר יש הצעה ידידותית עבורם - עופו מהכביש, ויפה שעה אחת קודם
צהריים, השמש צורבת, טור ארוך של מכוניות משתרך לאיטו לאורך אחד הכבישים הבין עירוניים. כמו כולם, גם אני מתנהלת באיטיות, מקווה שהמהירות תהפוך מעט גבוהה יותר מה-40 הנוכחיים, ל-90 הרגיל. מצד שני, יש לי המון זמן להתבונן מסביב, ולזהות זוג רוכבי אופניים שמדוושים במרץ על השוליים הרחבים.
איזה יופי של מראה, אני חושבת לעצמי. עטופים בבגדי לייקרה בוהקים בצבע זרחן-רעל, מפדלים זה לצד זה בתיאום מוחלט ובנחישות נמרצת. שרירי שוקיים מוצקים זעים בקצב אחיד, נחילים דקים של זיעה מוצאים דרכם מן הקסדה לסנטר. "איזו בריאות" התפעלתי לעצמי בשקט, "כמה סקס-אפיל" הוספתי לעצמי עוד יותר בלחש. ובו ברגע נשבעתי לעשות סוף סוף מנוי כהלכה לחדר הכושר.
המהפך הכמעט-טראגי
ואז זה קרה. האידיליה הכה-בריאה ושוצפת אנרגיה חיובית, הפכה בבת אחת לכמעט אסון. הנהג שבקצה טור המכוניות הבין כי כבר לא יעבור את הרמזור, ועצר בפתאומיות. הנהג שאחריו ראה את הנולד, דרך גם הוא בחוזקה על דוושת הבלם וכדי לא להתנגש ברכב שלפניו, הסיט מעט את ההגה והצליח לחמוק ממפגש פגושים. באותו זמן, הוא חדר לאזור השוליים.
כל הסיפור לקח שברירי שנייה, ועשוי היה להסתיים בלא כלום. אלא שכמאמר הסטיקר הפופולארי, היו שם חיים, בשוליים. ועוד איזה חיים. שני רוכבים חטובים שיצאו לבילוי ספורטיבי יומי וקצת שכחו שמשימת הכושר התמימה עשויה להפוך לטרגית.
באותו בוקר, רק נס הציל אותם. מלאך טוב משמיים שירד ודאג ששמם לא יופיע בתוך המסגרות השחורות בעיתוני יום המחרת. הנהג שסטה היה מספיק מיומן, בלם בחוזקה והסיט בחזרה את ההגה כך שרוכב האופניים המבוהל רק איבד שיווי משקל והתעופף בנונשלנט על חברו הצמוד. שניהם התרסקו יחד על הארץ בכאב.
12 הרוגים כל שנה
אחד לחודש, כך אומרים הנתונים היבשים, נפגע רוכב אופניים מידי מכונית נוסעת והולך לעולמו. בעבר היו אלה לא פעם פועלים זרים, שהגיעו על שתיים למקום עבודתם וסבלו בלית ברירה. אלא שאת מקומם תפסו רוכבים ישראליים למהדרין, בעיקר גברים. המוני מנהלים בכירים וכמעט-בכירים, שרוכשים אופניים במחירים אסטרונומיים ומוציאים על הדוושות קצת אגרסיות לפני ואחרי העבודה. אפילו שם יש להם - הכבישונים.
"למה אתה צריך את זה?" שאלתי את השכן המצוין, העונה בדיוק לפרופיל האמור. עניין אותי להבין את הצורך של אדם אינטליגנטי בעליל לעשות ספורט במקום כה מסוכן. "זה נוח" השיב האיש. "אתה יוצא מהבית על האופנים, לא צריך להגיע במיוחד לשום מקום, עושה סיבוב רציני וחוזר". "אבל זה מ-ס-ו-כ-ן" התעקשתי "אתה נוסע חשוף לגמרי בצמוד למפלצות ברזל שועטות במהירות, אגזוזים פולטים לך רעלים לפרצוף ואתה חשוף לחסדיהם של נהגים שלפעמים יודעים, ובדרך כלל לא יודעים, לנהוג".
"אז מה את רוצה" החל האיש לאבד סבלנות, "שאסע עשרות קילומטרים לט-ב-ע כדי לברוח ממכוניות? אין לי זמן, אין לי ראש ומלבד זה מי שנזהר - לא קורה לו כלום. שום כלום".
אחר כך הוא סיפר לי על קבוצה מחבריו שהחליטה להפסיק את הנוהג ויוצאת באמצע הלילה לרכב בכבישי איזור תעשיה נידח. "יש שם אורות וכבישים רחבים ואין מכוניות", סיים את הסיפור, והודיע בחגיגיות שהוא לא מצטרף. ומחר, כמו כל בוקר, אוכל לפגוש אותו שוב על השוליים. איחלתי לו שלא אפגוש אותו מהסיבות הלא נכונות בעיתון, והתחלתי להרהר אם לא כדאי לי לנסות ולהציל חלק מחבריי מעצמם.
איסור גורף, בבקשה
שוליים הם מקום מסוכן. יעידו על כך אותם נהגים תקועים שלא מעיזים לצאת מהרכב ללא הוסט הצהוב בכל שעות היום, או כל ילדים שלומדים להחזיק יפה את השלפוחית עד לתחנת הדלק הקרובה. שוליים הם מקום מסוכן ואם הכבישונים לא קוראים את הכתובת שעל גדר ההפרדה, אולי יעצור אותם, בלית ברירה, החוק היבש.
יקום נא חבר כנסת שאכפת לו (רצוי רוכב אופניים) וידאג להעביר לאלתר חוק ברור ורב-קנסות שיאסור באופן גורף רכיבה בשוליים וישמור על הרוכבים מן המכוניות, ועל נהגי המכוניות מפגיעה קלה מדי ברוכבים.
באותו יום נפלא יוצפו שבילי הכרמל ברוכבים נלהבים . התאונה הכי קשה תהיה שריטה מענף וגם אם יחליק רוכב בבוץ ונגיד, ישבור רגל, לא ימחץ לפחות תחת אלפי קילוגרמים של ברזל. האוויר הצח יסייע לריאות האורבניות, הירוק בעיניים יכנס גם ללב, והאדרנלין - מובטח. לא לרכיבה בשוליים! בקרוב הסטיקר.
