למי צילצלו הסלולרים: על חרדת צלצול הטלפון
לא לך, כנראה. אבל זה לא אומר שלא תחשוב שמישהו מחפש אותך בטלפון. "רינגזייאטי" ")חרדת הצלצול(" היא מילה חדשה, שבאה לתאר את המצב שבו אנחנו מדמיינים כל הזמן שהסלולרי שלנו מצלצל. לפסיכולוגים יש הסבר פשוט לתופעה: כולנו רוצים לדעת שמישהו זוכר שאנחנו קיימים ומחפש קשר איתנו
זה בטח קרה לכם פעם, או למישהו לידכם. במסעדה, ברחוב, ברכבת או בגן הציבורי. פתאום נשמע צלצול טלפון, וכל מי שבסביבה שולח יד לתיק כדי לבדוק אם זה הטלפון שלו. רק אחד יוצא המנצח, ופתאום הוא מרגיש מלך החבורה. הוא פופולרי. מישהו מחפש אותו בטלפון.
הפסיכולוגים כבר מצאו שם לתופעה, שהופכת לחלק מחיי היומיום שלנו, ומתחזקת ככל שהטלפון הסלולרי הופך לחלק בלתי נפרד מחיינו, ולפעמים אפילו מגופנו. ממש כמו במקרה של כאבי פנטום, כשאדם חש כאב באיבר שכבר נקטע מגופו, המוח שלנו מגיב לצלצול טלפון סלולרי, גם אם הוא לא בוקע מהמכשיר שלנו. וזה במקרה הקל. במקרים קשים יותר אנחנו עלולים להושיט יד לטלפון גם אם הוא לא צילצל כלל, רק בגלל שנדמה לנו ששמענו צלצול, או שחשנו את הרטט המבשר על שיחה נכנסת.
"רינגזאייטי"
"חרדת הצלצול," או "רינגזאייטי," הוא השם שטבע דיוויד לאראמי לתופעה, בעת שהקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לנושא "השפעת הטלפון הסלולרי על התנהגות בני אדם." "מניסיון שלי, די אם אשמע כמה צלילים הדומים לצלצול הסלולרי שלי, והמוח שלי כבר משלים את השאר," אומר לאראמי, דוקטורנט מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה.
במסגרת המחקר שלו הוא שלח שאלונים לנבדקים וביקש לדעת מהי תכיפות התופעה ומי האנשים שחשופים לה יותר מאחרים. "לי זה קורה מדברים פשוטים כמו סדרת צלילים בפרסומת בטלוויזיה, ולפעמים אפילו מקול של מים זורמים מהברז. מה שאומר שבכל פעם שאני מתגלח, נדמה לי שהטלפון מצלצל," הוא מתוודה ב"ניו-יורק טיימס."
אם לשפוט לפי הבלוגים באינטרנט, לאראמי ממש לא לבד. כל בלוגר שמעלה את הנושא בדפים שלו, זוכה מיד לעשרות תגובות. חלקן מלאות רגשי השתתפות של שותפים לצרה ")לפעמים כשאני במקלחת, ושומע את רעש התנועה בכביש, זה גורם לי לחשוב שהטלפון מצלצל, ואני רץ החוצה, רטוב כולי, רק כדי לגלות שאף אחד לא התקשר אלי, ועכשיו כל הרצפה רטובה.("
אחרים, נשמות טובות, מנסים למצוא פתרון לאי-הנוחות ")גם לי זה קרה, עד שהחלפתי את הצלצול למנגינה מתוך האלבום החדש של..... (למלא את שם הלהקה המועדפת....( ועכשיו אני כבר לא מתבלבל."
אם תשאלו את המדענים, זאת אכן רעה חולה של המאה ה,21- שיש לה הסבר ברור במדעי הפיזיקה, הרפואה והפסיכולוגיה. כולנו רוצים להיות "מחוברים." לדעת שמישהו זוכר שאנחנו קיימים ומחפש קשר איתנו. וצלצול הטלפון מעביר את המסר הזה באופן ברור ביותר.
קשה לדעת מאיזה כיוון הם באים
יתרה מזאת, צלצול הטלפון הסלולרי (הצלצולים ממש, לא המנגינות שהפכו לרינגטונים) הוא גל קול בתדירות שבין 1,000 ל6,000- הרץ. זהו גל שנקלט בקלות על ידי המוח, ומאמן אותו לתגובה מיידית (בכי של תינוק, לדוגמה, הוא בתדרים דומים, ותשאלו כל אמא טרייה איך היא מזנקת אוטומטית כמעט למשמע גלי הקול האלה.(...
אחת הבעיות של צלילים בתדירות הזאת, היא שקשה לדעת מאיזה כיוון הם באים. אפשר לזהות את כיוון המקור של גלי קול בתדירות גבוהה לפי הבדלי העוצמה שבה הם נשמעים בכל אחת מהאוזניים. תדירויות נמוכות ימוקמו לפי ההפרש בזמן ההגעה לכל אחת מהן. אבל קשה מאוד למקם גלים בתדירות של 1,000 הרץ, בולטים ככל שיהיו, והם נשמעים דומים מאוד בין אם הם בוקעים ממכשיר הטלוויזיה, מהתרמיל שעל הגב, או מאמבולנס שעובר ברחוב (תודו שעד שהוא לא ממש מתקרב למכונית שלכם, אתם לא יודעים אם הוא מלפנים או מאחור.(
אז מה עושים? להעביר למצב "רטט" זה לא פתרון, מתברר. כי יש כאלה שמדווחים שגם כך הם מפתחים תגובות לרטטים שלא קיימים. נותר רק להתנחם בעובדה, שלחרדות האלה יש הסבר מדעי מתקבל על הדעת, שצרת רבים היא בכל זאת חצי נחמה, ושבסופו של דבר זה רק בראש שלכם, ולא מצב קליני שדורש אשפוז. עדיין לא.
