עוגייה ושלום

מוזס, מטר תשעים ושמונה סנטימטרים של שנהב שחור ומלכותי, יושב על המיטה הצרה שלי באחד התאים הכי קטנים ב"אליזבת סטאר" ולא יודע את נפשו מרוב דאגה. "מה זאת אומרת את נוסעת?", הוא שואל-נוזף-מפציר. סיימתי לארוז תיק אחד, מחר נעגון בברצלונה, ושם אני עולה על הטיסה הראשונה הביתה. אני לא יכולה לבלות את המלחמה הזאת בין מכולות חבוטות באונייה, בין 30 אנשי צוות שרבים על ערוץ הספורט בדיוק כשאני רוצה לצפות בסי.אן.אן. פתאום אני מרגישה שהשפה היחידה שמתקבלת על הדעת היא עברית, והמקום היחיד בעולם שבו אני צריכה להימצא כעת הוא עיר שנושקת לים ומטווחת כמעט מדי יום.

                                                                                איור: קרן תגר 

למה? לכי תסבירי. אפילו אמא שלי לא מצליחה להבין. כדרכה היא ממסכת את זה בקול רם מדי ובאיסור גורף. "אין לך מה לחפש כאן", היא יורה לעברי בטלפון. אני מזכירה לה שעד לפני זמן לא רב היא טענה באותו להט ממש שאין לי מה לחפש על סיפונה של אוניית משא. העניין הוא שלראשונה זה שנים אני נוטה להסכים איתה, לגבי האונייה כמובן, ולכן אני מניחה לה להמשיך לצעוק.

למה? שואל מוזס הממונה מטעם עצמו ומטעם האלים על הגנתי מפני זאבי-ים מוכי-טסטוסטרון, אבל לא מפני הדגדוג הפנימי הזה שאין לו שם ושבגללו אני אורזת. גם את החכם בגברים אפשר לפתות בסיפור. הדיה של מלחמת ששת הימים הרי הגיעו אפילו לניגריה, מכורתו של מוזס. אני מבשרת לו שנולדתי בגלל המלחמה ההיא, והוא עושה חישוב מהיר: את בת 27, איך זה מסתדר? תמימות מעושה היא נשק נשי חשוב במאבקים המילוליים שבין המינים, ולכן אני מושכת בכתפיים. לא יודעת למה לקח להורים שלי כל כך הרבה זמן לייצר אותי, אבל זה התחיל שם, כמה ימים לפני ששת הימים, מיד תבין מדוע.

מכונית מבהיקה ודרומה למדבר

האישה שצועקת עלי בטלפון ומנסה לארגן את חיי היתה אז בדיוק בת 18. אבי, שבינתיים נפרד מן העולם הזה והלך לשחק שש-בש עם המלאכים, היה בסך הכל בן 20. בתמונה נושנה מאותה תקופה הוא נראה מתוק ואבוד במדים מאובקים, בצבעים שהולכים ודוהים עם השנים. את הסיפור של שניהם אמא שלי סיפרה לי רק פעם אחת, אחרי שהוא מת. גם אז היא קשרה אותו לסדרת המעשיות שמוסר ההשכל שלהן הוא תמיד "גם אני עשיתי שטות אחת או שתיים בחיי, אבל זה לא אומר שגם את מוכרחה".

במרכזה של השטות ההיא עומדת פולקסווגן חיפושית מצוחצחת בצבע תכלת מודל 67', נערה שכבר ידעה לנהוג אבל טרם הצטיידה ברישיון, אהבה מלבלבת וסלסלה מלאה בעוגיות. אותה נערה שנאה את הימים חסרי המעש שקראו להם אז "המתיחות", את הריחוק הכפוי מאהובה, את המכתבים הפטריוטיים שכתבה לו מדי יום ועיטרה בפרחים. ואותה נערה גם היתה תמימה עד כדי כך שהאמינה כי לאהבה יש די כוח לשמור עליה מפני כל פגע, כולל תנור אפייה חם מדי.

וכך, תמימה ושמורה, היא נכנסה בפעם הראשונה והאחרונה בחייה למטבח כששיר על שפתיה. זה היה יומיים לפני המלחמה, ההורים שלה לא היו בבית, המכונית חנתה למטה, והיא חשבה שזאת תהיה הרפתקה נורא פשוטה ונורא מהנה. מה שהיא לא ידעה זה שבאהבה, במטבח או במלחמה, לפעמים רצוי קצת ניסיון כדי שהדברים יעלו יפה.

שלוש שעות ובערך חמש רולדות מפויחות מאוחר יותר, היא הבינה סוף סוף את עקרונות השיטה ואפילו נזכרה שצריך לקמח את המערוך. בוודאי אם את לא רוצים ליצור עיסת דבק שתיצמד לאצבעות ותעצבן עד כדי כך שהמטרה תיעלם בתוך הפרטים הקטנים והמעיקים. והמטרה שלה היתה פשוטה למדי: קודם כל עוגיות, אחר כך לגנוב את המכונית ואחר כך לשעוט דרומה, אל אהובה.

איפה בדיוק אהובה נמצא, היא לא ידעה. אבל היא כן ידעה שזה איפשהו בסוף העולם ליד נחל עוז. אז היא הצטיידה במפה ובהמון אופטימיות, ובסלסלה הכי גדולה שמצאה בבית. ובתוך הסלסלה היא מילאה עוד ועוד גלילים מתוקים עם ריח של בית וטעם של דברים פשוטים וברורים מאליהם - שהם הדברים הראשונים שגברים בדרך למלחמה נאלצים לאבד. היא תחבה את הסלסלה למכונית וקיוותה שהדרך לא תקלקל את מעשי ידיה, שהם ודאי חשובים יותר כרגע מכל הגופיות והתחתונים הנקיים שאזרחים נקראו אז לאסוף לטובת חיילים.

היא היתה נחושה ונאיבית די הצורך להאמין שדווקא עוגיות רחת לוקום הן הדבר החשוב ביותר בעולם. וכך היא נסעה איתן יותר מ-200 קילומטר ביום חם ומהביל של יוני, במכונית רועשת מאוד בלי מיזוג. ובלי רישיון. את הפרט האחרון הזה הדגישה אמא כמה פעמים בהבעה של תדהמה מוחלטת, כאילו דווקא בה ולא במלחמה מצוי גרעין הטירוף.

שמן מכונות ואבקת סוכר

כמעט ארבע שעות נהגה כך. שוטרים שראתה בדרך היו עסוקים בכיוון ג'יפים ונגמ"שים ולא שעו אליה. סמוך לנחל עוז כבר היתה המכונית האזרחית היחידה שהשתרכה בשיירה ארוכה של חאקי מתכתי. נערים מאובקים חייכו אליה וגם שרקו, וגם התנדבו להסביר איך מגיעים לשעריו של מחנה אוהלים מאולתר, ששם, על פי השמועה, נמצא המאובק הפרטי שלה. בניגוד גמור לכל היגיון של ימים שלווים, היא הגיעה וגם מצאה אותו.

בנקודה הזאת של הסיפור היא נעצרה וחייכה ואמרה לי, אני כבר לא יודעת ממה הוא התרגש יותר - מזה שבאתי או מהעוגיות הטיפשיות. כי אחרי שהתחבקנו והתנשקנו הוא הסתכל לי בעיניים ואמר, קינמון, אני מריח קינמון? ואמרתי לו שכן, והחיוך שלו גדל והתרחב כאילו היה מדובר בבושם הכי מפתה בעולם. והוצאתי את הסלסלה מהאוטו והעוגיות כבר היו קרות, אבל זה לא הפריע לו ולחברים שלו להתאסף סביבי ולשלוח ידיים, ולדלות עוד אחת ועוד אחת, וללקק אצבעות מטונפות משמן מכונות ומקצת חול ואבקת סוכר ולבקש "אחת אחרונה ודי".

מוסר ההשכל של הסיפור, כזכור, היה שלי אסור לעשות שטויות כאלה. מתחת לו חבויה עוד עובדה: מיד כשחזר מן המלחמה הודיע המאובק שלה שמתחתנים, והיא חשבה שזה רעיון מצוין. אני חושבת ששניהם שכחו, ברבות השנים, את הרגע המדויק ואת חריפות התחושה, את המתח וההרפתקנות האידיוטית, אפילו את ריח הקינמון. אבל לעוגיות שהמשיכה לאפות לו, כבר לא מתוך חדווה ובלי שום שיר בדרך למטבח, קראו אצלנו בבית "עוגיות מלחמה". גם כשלא היו מלחמות, כאילו מתוך הבנה שמתישהו יהיו שוב, ומתישהו יגיע תורה של מישהי אחרת להחליט, באיוולת מוחלטת, שעכשיו היא אורזת תיק, עולה לטיסה הראשונה הביתה ומפגינה את יכולתה לעשות שטויות.

מוזס, ייאמר לזכותו, ניסה להבין. אבל כדי להבין הייתי צריכה לספר לו סיפור אחר, ארוך יותר, שמקופלים בו כל הטירוף, החדווה, הצער, הארעיות, החרדה והעיקשות שמהם עשויה החוויה הישראלית. ולמה לספר בכלל, אם אפשר לחזור הביתה?

המטבחון / מתכונים שאפילו את תצליחי להכין

חומרים לבצק:

1 ק"ג קמח תופח

200 גרם חמאה מרוככת

1 גביע שמנת חמוצה

גרד מקליפה של לימון אחד

1 כף סוכר

חומרים למילוי:

500 גרם רחת לוקום (זאת שמגיעה בקופסאות קרטון רבועות ובצבעים לבן ואדום, בלי קוקוס, פיסטוקים ועניינים אחרים)

50 גרם חמאה מומסת

2 כפיות קינמון

3 כפות סוכר

אופן ההכנה:

כדי למנוע ג'יפה מיותרת, כדאי להתארגן נכון: משטח העבודה שלך צריך להיות שולחן המטבח, שחציו מכוסה היטב בניילון נצמד. כדאי גם להשקיע בסינר.

ערבבי את כל חומרי הבצק בקערה ולושי לכדור אחיד וגמיש. עטפי את הבצק בניילון נצמד והניחי במקרר לשעה עד 24 שעות. הוציאי מהמקרר, חצי את הכדור לשניים, זרי קמח על משטח העבודה ועל המערוך והתחילי לרדד. רדדי את הכדור לרצועה באורך 30 סנטימטר, רוחב עשרה סנטימטרים, ופחות מחצי סנטימטר עובי. כמות הבצק תספיק לשתי רצועות כאלה.

חממי את התנור ל-180 מעלות. ערבבי את החמאה המומסת, הסוכר והקינמון, והברישי את הרצועות. את מלבני הרחת לוקום חצי לשניים וסדרי במרכז הרצועות כשהם צמודים זה לזה. השאירי שוליים של כשלושה סנטימטרים מכל צד, גלגלי לרולדה ובדקי שהקצוות מהודקים היטב. הדביקי את הקצוות באצבעות רטובות אם הם נפרמו. הרימי את הרולדה ממשטח העבודה והניחי בתבנית מכוסה בנייר אפייה ומשומנת במעט חמאה. הקפידי על רווח של עשרה סנטימטרים בין שתי הרולדות.

הברישי את הרולדות בביצה טרופה לפני שאת מכניסה אותן לתנור, ואז אפי אותן בערך 25 דקות או עד שהן מתחילות להשחים. לאחר שהרולדות מתקררות בזקי עליהן אבקת סוכר ופרסי לעוגיות בגודל ביס של חייל רעב. לא צריך לגנוב מכונית; אפשר להקפיא את העוגיות עד שאחד המאובקים שאת מכירה ישוב הביתה.