שכר לימוד לפי ציון
הרפורמה המתוכננת בהשכלה הגבוהה מתעלמת מהבעיה המרכזית: היעדר תגמול על הצטיינות מדעית
ניסיונו של האוצר להפוך את האוניברסיטאות למקום עבודה אטרקטיבי לחוקרים בעלי פוטנציאל הוא מהלך מבורך, שיכול להציל את האקדמיה הישראלית מהמשך ההידרדרות לבינוניות. התנגדות המרצים והסטודנטים לשינויים נובעת בעיקר מפחד שיצטרכו לתת דין וחשבון על הישגיהם, שאינם תמיד מרשימים.
יחד עם זאת, טועה האוצר בזיהוי המרצים הראויים לטיפוח, בהציעו לתגמל במיוחד מורים למינהל עסקים, ראיית חשבון ומשפטים, בטענה שאם לא יתנו לגאונים הפיננסיים משכורות מנופחות - הם ינטשו את האוניברסיטאות וילכו לעשות לביתם. זהו נימוק ריק מתוכן, כי הרוב המכריע של הפרופסורים לתכנוני מס והדוקטורים להנפקות בבורסה כבר הפכו מזמן את האקדמיה לעניין שולי בחייהם; תוספת של אלפיים שקלים לנטו לא תשכנע אותם לשוב - והמדע, מצידו, לא ממש מתגעגע. גם בזיהוי הסטודנטים הראויים להקלה או להכבדה בשכר הלימוד טועה האוצר, כשהוא מציע לגבות יותר דווקא מסטודנטים לרפואה ומדעים שהכשרתם יקרה. אם נישאר בלי רופאים שיצילו חיים ובלי מדענים שימציאו תרופות, החיים של כולנו יהיו קצרים וכואבים.
על הצורך ברפורמה בהשכלה הגבוהה אין ויכוח, אבל אימוץ רעיונות האוצר כמות שהם יהפוך את האוניברסיטאות לשרשרת עורכי-דין ורואי-חשבון מקיר לקיר - זאת מאחר ושאר המקצועות יהיו יקרים מדי ללימודים או לא יציעו שכר הוגן למרצים. הצעות האוצר גרועות גם כי הן מתעלמות מבעייתה העיקרית של האקדמיה הישראלית - היעדר תגמול על הצטיינות מדעית. זה מתחיל בסטודנטים לתואר ראשון עם ממוצע ציונים של מאה עגול, שמקבלים מלגה מגוחכת שאולי בהודו אפשר לחיות ממנה, ונגמר בזוכי פרס נובל, שלא רואים גרוש בתור בונוס על הישגם הנדיר.
מה-BA ועד לדוקטורט, המסר ששולחות האוניברסיטאות הישראליות הוא שלא שווה להצטיין, כי השורה התחתונה - בין אם מצטיינים ובין שוקעים בבוץ - דומה. אם ברצוננו לצאת מהבוץ, יש להמיר את שכר הלימוד האחיד לסטודנטים ואת המשכורות האחידות
למרצים בשיטה של שכר ועונש, אבל הבסיס לשכר ולעונש חייב להיות הצטיינות אקדמית: סטודנטים עם ציונים גבוהים צריכים לקבל מלגה שאפשר לחיות ממנה גם בתל-אביב, ולא רק בניו-דלהי; סטודנטים גרועים ישלמו על כל ציון נמוך בריבית דריבית. כך יבוא קץ למצב שבו סטודנטים יושבים רגל על רגל, כי מה זה כבר משנה אם הממוצע הסופי הוא 84 או 77. עיקרון דומה צריך להפעיל גם ביחס לסגל האקדמי: פרצת דרך במדע? תקבל בונוס שאפשר לנסוע איתו לשבתון של שנה בקריביים; פרסמת מחקרים בהיקף סביר? תזכה בנופש של סוף-שבוע בטבריה; לא חקרת בכלל? תקבל משכורת של מורה בתיכון.
האקדמיה צריכה לשאוב אליה את המצוינים - לא את הטובים, לא את הבינוניים ובוודאי לא את מי שהישגיו עלובים, אבל "מגיע לו" להתקדם בחיים. אפילו אם התקציב הכולל של ההשכלה הגבוהה לא יגדל, עדיין ניתן לחלק אותו בצורה פחות הסתדרותית ויותר הגיונית.
הכותב הוא ד"ר לתקשורת המלמד ב-Cornell University בארצות-הברית ובמכללת עמק יזרעאל
