עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?

החבר הכי טוב שלי הוא מרפי. כן, ההוא מחוקי מרפי. כמו כל חבר טוב, הוא מלווה אותי הרבה שנים, בערך מאז שהפכתי לאמא.

מרפי ואני

מרפי הגיע עם שחר, לאחר לילה שלם ללא שינה. גזים, שיניים, העיניים טרוטות ואני מייחלת לכמה שעות שינה, ואז הוא מופיע. בדיוק בשבע בבוקר הוא בא לנענע את העריסה של שימי ולהרדים אותו. "את רואה? אני חבר שלך! הרדמתי את הקטן!" ולי לא היה כוח אפילו לצחוק באירוניה. מה החוכמה הגדולה להרדים תינוק בשבע בבוקר?

בכלל, הוא מבקר אותנו בכל בוקר, אתם יודעים, כשמחפשים את הנעל השניה של הילד. ההסעה עוד מעט מגיעה, ולאחר שאת מתייאשת ונועלת לו את נעלי השבת החגיגיות והילד מספיק בדקה התשעים את ההסעה, מרפי מופיע ומושיט את הנעל השניה ש-איך לא ראית? היתה ממש מול העינים מאחורי הרגל של הכסא.

מרפי והחברות שלי

לכל אחת יש את הימים האלה, בהם "כל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש". זה מתחיל בכביסות שלא נגמרות, מסתיים בסיר שנשרף, בבלגן שלא מוכן בשום אופן להסתדר. בימים כאלה מומלץ להיכנע לתכתיב ולחכות עוד יום, עד יעבור זעם.

נעמה, חברה משכבר הימים, ניתקה איתי לאחרונה קשרים לגמרי. הסיבה: החברות שלי עם מרפי הרסה את החברות שלנו. עד לפני זמן קצר, היא היתה מתקשרת מדי יום לתנות את צרותיה כאם עובדת.

"מלי, אל תשאלי איזה בלגן. הילדים הפכו את הבית, אני לא מוצאת ידיים ורגלים, אני אחרי יום עבודה ואין לי כוח אליהם. בטח שאין לי סבלנות לנדנודים של מוריה. נראה לך שאני אמא רעה?"

"נעמה, את מתארת את הבית שלי עכשיו!" אני עונה לה ומביטה בייאוש מסביב. גם אני מרגישה היום אמא רעה. כל היום על המחשב, הבית חוגג, ומי מדבר על ארוחה מבושלת? חולצות מגוהצות?

"בואי אלי, תרגישי יותר טוב", אני עונה לה, שולחת לה תמיכה טלפונית.

יומיים לאחר מכן הכתבה כבר נשלחה לעורך. הבית מבריק וריח תבשילים באוויר. מרפי עזר לעוזרת לשטוף ביסודיות את כל הבית ואפילו להבריק את החלונות. הילדים חוזרים הביתה ומאושרים לגלות את הקציצות האהובות עליהם.

למה מרפי עזר לעוזרת היום? אני תוהה, והתשובה מגיעה שעה לאחר מכן. דפיקה בדלת. נעמה שמבע מיואש ניבט מעיניה, נוחתת עם שלושת ילדיה. היא מחפשת נחמה בדמות בית דומה לביתה שלה ועוזבת מיואשת עוד יותר.

"כן מלי, בטח, בלגן ממש, את עוד רוצה שאני אאמין לך?" אני מנסה להסביר לה שזה לא אני, זה מרפי, והיא? היא בתמורה מנתקת איתי קשרים, מחפשת חברה שתבין אותה באמת!

הרגע בו מרפי נעלם

דווקא רונית, זאת שחייה על פי הספר, וביתה "דופק" כמו שעון שוויצרי, והיא ממש לא מבינה איך סיר יכול להשרף, ולמה הכביסות לא עומדות כמו סרגל בארון ("תקפלי מיד כשאת מוציאה את הכביסות מן המייבש!"). לכי תסבירי לה שיש אנשים שהמעגל: מכונת כביסה-מייבש-ארון לא פועל אצלם. משהו קורה לכביסה בדרך מהמייבש לארון. לא משנה מה, אבל לפעמים מספר ימים עוברים עד שהכביסה מגיעה לארון, ובטח לא מקופלת כמו סרגל). הילדים שלה תמיד לבושים בצו האופנה האחרון, וצוארון חולצותיהם נשאר נקי עד תמיהה.

רונית גרה רחוק ממני, אך היא תמיד, אבל תמיד, תדפוק על הדלת רק לרגע, רגע אחד יותר מדי. רגע אחד לפני שסידרתי, רגע אחד לפני שהילדים שיצאו מן המקלחת הספיקו ללבוש את הפיג'מה, רגע אחד לפני שבת השנתיים נרגעת מהתקף הבכי שלה ("רוצה ממתק עכשיו!").

"כן, תכנסי," אני אומרת ומסמיקה. רונית בטוחה שאלו הם חיי, וכך נראה הבית 365 יום בשנה, ואיך אני לא מצליחה לחנך את בת השנתיים שלי?

רונית רק רצתה לדרוש בשלומי, ואני ממהרת "לסלק" אותה בעדינות.

"למה את רוצה להיות בחברתה בכלל?", שואל אותי מרפי. "את לא צריכה נשים מושלמות בסביבתך", הוא מתרץ את המעשים שלו.

"היית חייב לעשות לי את זה?" אני שואלת, אבל מרפי, כדאי שתדעו, נעלם כששואלים אותו משהו. הוא לא נותן תשובות.

הקרב על הכתבה

אני חייבת להוציא צו הרחקה למרפי, וכך בזעם אני מתיישבת מול המחשב, לאחר אישור מהעורך, ומכינה כתבה מקיפה על מעלליו של מרפי. הוא חייב לתת את הדין! ארבע שעות עבודה מתישות, ואני מראיינת נשים נוספות שנפלו בפח של מרפי. כולן מסכימות איתי שחייבים למצות איתו את הדין עד תום. די לחיוכים התמימים שהוא מפזר לכל עבר. הקץ להתעללויות!

"יש סלט במקרר, וקציצות טונה על השולחן", אני עונה בסיפוק.

"אמא!" מימי מגיעה אלי ופושטת שתי ידיים באושר, רק שבדרך לחיבוק הגדול רגלה נתקלת בחוט של המחשב, היא נופלת, ומרפי החבר הטוב, כמו תמיד נחלץ לעזור ברגע האמת. הוא מרים אותה, ובאותה העת בדיוק ידו גם לוחצת ב"טעות" על המקש הגורלי. מחק! הכתבה נעלמת מן המסך, ועל המסך מופיע פרצופו המחייך של מרפי. "באמת חשבת שתוכלי ללכלך עלי בעיתון?"

אז הנה, הצלחתי! (אני מקווה). עם חברים כאלה מי צריך אויבים?