איפה "הממונה על השכר" במגזר העסקי?
שיאני השכר הציבורי הם עניי השוק בהשוואה לשיאני השכר בשוק הפרטי, עם הבונוסים וכל השאר. משוואות השכר הגבוה במגזר הבורסאי והרשימות השחורות של הממונה על השכר, מעודדות יותר את בריחת המוחות והעובדים האיכותיים מהמגזר הציבורי
פרסומי שכר הבכירים של החברות הבורסאיות שהרקיעו שחקים, גנבו לממונה על השכר באוצר אלי כהן וסגנו שמואל נחמני את ההצגה מהדו"ח השנתי של חריגות השכר. הבונוסים והאופציות של בזק ושות' הפכו את שיאני השכר הציבורי לעניי השוק. אפילו בכירי בנק ישראל שהתיימרו להתחרות בהנאות המגזר הבנקאי, פגרו אחרי הגדולים כמו ספורטאי ישראל באצטדיון האולימפי.
השיאים המוגזמים של השכר במגזר העסקי, הופכים ללא הוגנת את ההתמקדות רק בביעור החריגים בשכר הציבורי. גם החברות הציבוריות מתקיימות על כספי הציבור, ולא רק קומץ בעלי השליטה וההון משחקים בו. בכירי הבנקים חוגגים על עמלות משקי הבית. יותר ממחצית המפרנסים אינם משקיעים בשוק ההון, אבל גם לא תורמים לקופה הציבורית שמקיימת את הלקוחות של הממונה על השכר.
המגזר העסקי היה צריך לחפש מזמן את הממונה שלו, כפי שהתריע לפני עשור אריה מינטקביץ, היו"ר המיתולוגי של רשות ניירות ערך. מינטקביץ הקדים להוקיע את השכר הנדיב שבכירי החברות מרפדים בו את עצמם בלי קשר לביצועי הפירמות. עד שיימצא המפקח החסר על שכרם (אולי משה טרי, יו"ר הרשות הנוכחי) הפרסומים לא מחלקים את אור השמש לחיטוי שני המגזרים בגזירה שווה.
הלבנת פנים מוגזמת
המודל שנקבע בפרסומי החריגות בשכר הציבורי איננו מושלם. הוא חוטא ל"חריגים" רבים בהלבנת פניהם ובדימוי העלוקות שהציבור מדביק להם בעקבות הפרסומים. משוואות השכר הגבוה במגזר הבורסאי והרשימות השחורות של הממונה על השכר, בינתיים מעודדות יותר את בריחת המוחות והעובדים האיכותיים מהמגזר הציבורי.
הרוח הרעה הזאת ממאיסה את השירות הציבורי על שיאני השכר שהם לא במקרה בכירי הרופאים בבתי החולים הציבוריים וקופות החולים. למה שיקרעו את עצמם בהעמסת מטען עודף של אחריות כבדה לחיי אדם מסביב לשעון, אם הגמול לטרחתם כרוך בהוקעת שכרם לעמוד הקלון הציבורי; ומדוע שמנכ"ל חברה ממשלתית חיונית לא יפזול לשוק הפרטי אם מביישים אותו בפרסום שכרו ה"מוגזם", ליד השכר של דובר החברה שגבוה ב-40% ממה שמביא הביתה המנהל שלו.
הממונה על השכר אמנם לא אחראי לפיקנטריה שעושים מהפרסומים שלו, אבל הוא איננו חף לחלוטין מכל אחריות. עליו ללמוד ולשקול גם את השפעת התוצאות וההשלכות של מלאכתו על הציבור. לשכתו מתכסה בטיעון המשפטי שחריגות השכר הן "לכאורה", עניין של השערה לא ודאית, אבל תירוץ זה הוא בקושי עלה תאנה.
לא מבינים שם את צרכני התקשורת שאינם קולטים דקויות משפטיות, ולכן לא נתפסת גם הפרשנות שהחריגות אינן מעילות בהיקפים ענקיים, אלא בסך הכל השוואת השכר בשנה הנדונה מול השכר בשנה הקודמת. בבנק ישראל, אם השכר החודשי במקרה הוכפל ב-2005, זה לא קרה הודות לקפיצת מדרגה בהצטיינות העובדים אלא מניפולציה חשבונאית שחיברה את השכר החודשי עם החלק היחסי של הטבות פרישה. ואם ההשוואה נעשית גם ביחס לשכר הממשלתי, מדוע במודד הזה נשכחה העלות הגבוהה של הפנסיה התקציבית?
הסגנים שאוהבים לשחק את השוטר הרע
סגן הממונה על השכר לענייני אכיפה, שמואל נחמני, היה גאה בדו"ח האחרון בחיסכון מוצהר של 1.7 מיליארד שקל שהצטבר ב-8 שנות אכיפת החוק, מעקירת 2,500 חריגות שכר. אבל מול הרווח המרשים חסר במאזן שלו טור ההפסד שאולי נגרם למגזר בהוצאת הרוח ממפרשי העובדים המועילים בקיצוץ הכנסתם, במקום לחסוך משרות של אוכלי חינם. נעדר גם מחיר הפיחות המואץ במספרם ושל מילוי החלל שלהם במנגנון שגרתי אשר יחסר את הערך המוסף של תחושת השליחות של משרתי הציבור.
נחמני הוא אחד משני הסגנים הבכירים הוותיקים של הממונים על השכר שמתחלפים במרוצת השנים. הוא ואהרון עוזיאלי מבטיחים את רציפות הפיקוח על השכר במשרדי הממשלה ובמגזר הציבורי ובכך משמשים גם כשומרי הראש הרעיוניים של הקודקוד התורן. צמד עובדי מדינה טיפוסיים, נאמנים וחביבים, אבל ביצועיסטים כבדי ראש שאוהבים לשחק את השוטר הרע. אין כמו נחמני קנאי לקוצו של יו"ד בסעיף הפיקוח על השכר בחוק יסודות התקציב, אבל בעיני עצמו הוא איננו ביורוקרט יבש אלא שליח מצווה.
בראשית השבוע מצא נחמני את עצמו מחוץ לעניינים. בית הדין לעבודה העדיף לבנות את הגשר החסר להשלמת הסכם השכר בבנק, עם החוג הצר של פרקליטי הצדדים. בחסות הדלתיים הסגורות חיפשו פריצת דרך מהמבוי הסתום האחרון אליו נקלעו עם המחלוקת על המועד ממנו יוכל האוצר לדרוש חזרה חלק מהטבות השכר והפרישה שהעובדים קיבלו לכאורה שלא כדין.
הבוחשים האחרים בקלחת הוצאו מהאולם. היו להם מספר שעות מתות להרוג במסדרון. ועד העובדים בקצה הרחוק של המסדרון שלח בלון ניסוי לסגל הממונה שבקצה השני. העובדים חיפשו תחבולות לעקוף את מכשול השבת הכסף. ארגוני עובדים גדולים - בראשם של חברת החשמל - עודדו אותם למנוע תקדים שייאלץ גם אותם להשיב כספים שקבלו. נחמני נשאל מה יעשה אם פורשי הבנק יכריזו מראש על שביתת תשלומים. הם לא יחזירו שקל אחד מעל לסכום ולמועד שהסכים הוועד. נחמני הזהיר מההוצאה לפועל שתיקח את בתיהם ותזרוק אותם לכלבים, אפילו אם המשפטים יימשכו שנים.
הניסיון שתביעות כאלה נגמרות לרוב בפשרה לטובת הנתבעים, לא הפריעה לנחמני, כמו שגם טענות העובדים המבוססות על עקרונות הצדק הטבעי, היו מחוץ לשיקוליו. אז מה אם פורשי הבנק שיצאו ברכוש גדול, לא קבלו אותו במרמה? ואם אכן ראשי הבנק לא נתנו אותו ברשות, מי אמר שרק הם ישלמו את המחיר, ולא יחד עם העובדים למרות שהאמינו בתום לב כי הכסף ניתן להם בסמכות? הוא לא מקבל גם את גישת העובדים שחגיגת השכר נפסקת מהרגע שנקבע כי היא בלתי חוקית בעליל, ולא צודק לדרוש מהם להחזיר את מה שקבלו למפרע, כמה שנים לאחור, לפני ששמעו על החוק והכירו את הממונה עליו.
נחמני מצטט שאי ידיעת החוק איננה פוטרת, והוא מדייק. יש בפיו תשובה גם לסוגיית זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אם היא גוברת על החוק אותו הוא מפעיל. הוא טוען שהחוק שלו אכן גובר, ויש לו גיבוי מ"עשרות פסקי דין". נניח, למרות שפסיקה מעין זו היתה עושה כותרות ולא עוברת בקול דממה דקה. אבל גם אם הזיכרון קצר ושוב האמת לצדו, מה יעשה אם ייפתח מאבק ציבורי עד שבית המשפט העליון או הכנסת יהפכו את הקערה? גם על זה יש תקדימים. נחמני שאל מה באמת יכול איש כמוהו לעשות. התשובה שקיבל היא - מה שמטיפים לכל נהג על הכביש - אל תהיה צודק, תהיה חכם.
עניין של שיקול דעת
יכולת הממונה על השכר להפעיל את סמכויותיו בחכמה איננה מוגדרת בחוק. היא תלויה בשיקול דעתו. מתברר שבמגרש הרחב הזה שיקול הדעת מתחלף עם הממונה. הפעם הוא לא נשאר נאמן אפילו לשיטתו של נחמני להסתמך על תקדימים. הממונה הסתייג מכמה עקרונות בהסכם שנסגר עם קודמו, עוזר ברקוביץ (ברקו) ז"ל, כולל מועד השבת הכספים. "ברקו היה חכם", מספרים בוועד. "הוא גם שיתף אותנו בגיבוש ההסכם, מה שכהן מסרב. ברקו הרחיק מהדיונים דווקא את נחמני, בגלל שהיה קיצוני מדי לטעמו".
השבוע נטרל את נחמני השופט אייל אברהמי, אב בית הדין לעבודה. הוא הצליח ככל הנראה להגמיש את כהן להתפשר על המועד הפרובלמטי, כך שהסכם השכר ייסגר בתוך שבועיים. השופט השיג זאת אחרי שבודד את כהן מלהקת החימום שלו. הגישה החכמה יכולה לעזור לממונה על השכר גם ברענון אמות המידה של מדיניותו והדרך שבה הוא מפעיל את סמכויותיו. בכך רק תשתפר השפעתו על איכות עובדי המגזר הציבורי בתחרות הבלתי נמנעת עם מנעמי המגזר הבורסאי.
