איפה "בצלם" הפלסטיני?
ה"מתונים" ברשות עוזרים להסברה ולסמינרים בהרווארד, אך לא ל-1.4 מיליון עזתים, שמובלים כצאן לטבח כלכלי
במחצית שנות ה-90, עם תחילת היישום של הסכמי אוסלו, היה נדמה לכמה פעילי זכויות אדם בשטחים שפלסטין הולכת להיות מדינה מערבית ודמוקרטית. הם החלו להקים "בצלם" פלסטיני, לפרסם כתבות תחקיר על השלטון ואף לתקוף אישים בכירים שסרחו. זאת, עד שמצאו עצמם בין לילה כלואים בבתי-הסוהר כאחרוני הפושעים, עוברים סדרת עינויים וביזוי, שלימדה אותם דבר או שניים אודות הדמוקטטורה הפלסטינית. זכורני אף כיצד חבר פרלמנט, שהעז לומר לערפאת שהוא נשיא מושחת, נורה ברגליו בו ביום על-ידי אחד ממנגנוני הביטחון של הרשות, ונותר נכה לכל ימי חייו."איך זה שהוא לא חוסל?", שאלתי. "כדי שיישאר מונומנט", נעניתי. "כדי שתהיה דוגמה חיה לעונש המוטל על המוחה".
האנרכיה השוררת ברצועת עזה מעלה שוב את השאלה, כיצד זה מיליון ו-400 אלף איש נכנעים כה בקלות לסיטואציה כפויה והרת אסון המאמללת את חייהם, ומובלים כצאן אנושי ל"טבח" חברתי-כלכלי. לא פעם אני שומע את מי שאינם בקיאים באורחות הפלסטינים, תוהים בקול רם: מדוע כשמדובר בעוולות פלסטיניות הם אינם מתקוממים? מדוע הם לא קמים נגד מצבם המעוות? היכן הפלסטינים המתונים? מי שמתרץ זאת בכך שמדובר בחברה ערבית, נענה מיד בדוגמה הלבנונית: בביירות יש חברה שיודעת לצאת לרחובות עם דגליה ולהפגין כשרע לה. מוסלמים ונוצרים כאחד יצאו להפגנות ענק נגד סוריה, נגד נסראללה, נגד הריאקציוניזם ונגד הרוע. אם כך, ישאל השואל, מדוע בעזה לא יכולים לחקותם?
למען האמת, קיים רף מחאה בשטחים, אבל הוא משתרע על פני שני סולמות נפרדים: ישנו רף מחאה "ישראלי", אידיאולוגי, שהוא פעיל מאוד, ספוג דברי שנאה ושטנה המתחילים בגיל הרך של המוחה. הרף הזה מתבטא בקשת רחבה של פעולות נגד "האויב הציוני" - החל מהפגנות רחוב ועד לפעולות טרור אכזריות. הרף הזה תמיד במגמת עליה, וביטויו העליון הוא הפיצוץ, תרתי משמע - כאשר אמהות פלסטיניות "רחמניות" מסכימות לשלוח את פרי בטנן להתאבד ברחובות ישראל כשאהידים של מחאה.
מנגד קיים רף מחאה "פלסטיני". מחאה אמרנו? שיחת קיטורים של טירונים בנח"ל עם המ"כ שלהם חזקה ממנה. היו לאורך השנים האחרונות ניסיונות לא מעטים של גופים ישראליים ובינלאומיים לגרום לחברה הפלסטינית להיות ביקורתית יותר ופחות כנועה למנהיגיה ולראשיה. הם רצו ליצור מצב שבבוא היום, יהיו "שלום עכשיו" פלסטינית, "מרץ פלסטינית", אולי "יוסי ביילין" ו"עמיר פרץ" (של ההסתדרות...) פלסטינים. רשמית זה החל בפרויקט "אנשים לאנשים", שהסכמי אוסלו הולידו בלידה חוץ-רחמית. מאוחר יותר שפכו מכוני מחקר, גופי סיוע וקרנות פילנטרופיות (כמו זו של ג'ימי קארטר) כמויות ענק של כספים, כדי גרום לכך שבבוא היום יוכלו תושבי חאן-יונס ורפיח לצעוק "לחם - עבודה" או לקיים הפיכה בשידור חי, כמו בבוקרשט של צ'אוצ'סקו.
מה קרה לאותם גופים? הם הואשמו על-ידי הפלסטינים בהיותם שלוחי "המוסד" או פועלים בחסות הסי-אי-איי, וכדי להצדיק את קיומם, הם מסתפקים במאבק לקבלת זמרי הרשות הפלסטינית לאירוויזיון או בהרכבת נבחרת כדורגל ישראלית-פלסטינית משותפת, שתשחק נגד רונלדו או בקהאם. שמאל פלסטיני אנטי-ממסדי אמיתי לא נוצר; מערכת של מחאה אמיתית לא קמה בשטחים. המחאה הפנימית האצורה הזו גרמה בסופו של דבר לכך שחברה אזרחית מובהקת, לא דתית ולא קיצונית, תבחר בתנועה איסלאמית-רדיקלית, הרסנית, כמי שתייצגם בפני העולם המערבי. זוהי מחאה! מה שווים רעב, עוני, חוסר ביטחון ברחובות, השבתת לימודים ו-50 אחוזי אבטלה, מול כרזה חמאסית אחת שחוגגת ניצחון אלוהי ברחובות עזה?
החברה הפלסטינית משלמת את מחיר הפלגנות שכה היטיבה להסתיר במשך השנים. ישנן כמה חברות פלסטיניות השונות זו מזו בתפישת הנרטיב ההיסטורי שלהן, במנטליות שלהן ובתפישת העתיד. תושבי "מישור החוף", לדוגמה, שהפכו להיות אנשי אש"ף בגולה הירדנית-לבנונית-טוניסאית, דגלו בראש ובראשונה בזכות השיבה, בעוד ש"תושבי ההר", שמעולם לא נטשו את השטחים, הציבו בראש סדר יומם דווקא את ה"צומוד", את העמידה האיתנה שעיקרה היה המאבק על הקרקעות בגדה. הפלסטינים מתקשים לצאת לרחובות ולמחות כגוף אחד, כי אין חברה פלסטינית אחת. הם משלמים גם את מחיר העוקץ ההסברתי שלהם לאורך שנים, רוצה לומר: מי שזורע רוח הסברתית שקרית, אל יופתע מקציר בדמות מלחמת אחים.
ה"פלסטינים המתונים" מסוגם של סאיב עריקאת, חנאן עשראווי ונביל שעת' טובים לסמינרים בהרווארד, לא לחולל שינויים. הם אולי גיבורים על ההסברה הישראלית, אבל אינם מסוגלים להוציא אדם אחד לרחובות עזה. שיתאמצו, ולכשיצליחו בכך - נדע שיש בצד הפלסטיני שותף אמיתי לשלום.
הכותב שירת כקצין בכיר בשורת תפקידים בשטחים, וכיום חוקר את החברה הפלסטינית במוסד שמואל נאמן בטכניון
מומלצים
