"את לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית"
כששואלים שאלות זה עוד טוב, יש אינטראקציה בין השואל לנשאל, יש דיאלוג. שואלים אותך, אתה יכול לענות, להציג את עמדתך, להביע את דעתך והכי חשוב – להגן על עצמך. אני עברתי כבר את השלב ששואלים אותי. אצלי זה הרבה יותר גרוע - לי נותנים עצות. ואני כבר אובדת עצות
העניין הוא שאת השאלה החתונתית יכול לשאול גם כל בן משפחה, חבר לעבודה, מכר מזדמן, שכן חטטן, הירקן השכונתי וכיוצא באלה. הרבה פעמים אנשים זרים שאלו אותי שאלות אישיות וחודרניות בלי שום בושה וגם בלי הרבה טקט.
עם השאלות ששואלים אותי אני כבר יודעת להסתדר. יש לי תשובות מוכנות, אני יודעת אותן בעל פה, ומידי פעם אני משנה או מאלתרת פרטים, בהתאם לאופי השואל ולמידת הסבלנות שלי באותו הרגע.
אבל הבעיה שלי הרבה יותר חמורה משאלות. כששואלים שאלות זה עוד טוב, יש אינטראקציה בין השואל לנשאל, יש דיאלוג. שואלים אותך, אתה יכול לענות, להציג את עמדתך, להביע את דעתך והכי חשוב – להגן על עצמך.
אני עברתי כבר את השלב ששואלים אותי. אצלי זה הרבה יותר גרוע - לי נותנים עצות. כן, אני כבר במצב כל כך חמור, שאין מה לשאול אותי יותר אלא פשוט להנחות אותי מה לעשות ומה לא לעשות.
בעיקרון אין משהו רע במתן עצות, הרי הכוונה של האנשים בסך הכל טובה, הם רוצים לעזור. בהתחלה אפילו קיבלתי את העצות ופעלתי על פיהן. משום מה חשבתי שהמייעצים למיניהם יודעים יותר טוב ממני, שכן הם מעבירים מסר כל כך ברור וחד משמעי בביטחון גמור, אז מי אני שאתווכח? אני הרי הנזקקת כאן. רק שככל שחלף הזמן צברתי ניסיון חיים, השכלתי, התבגרתי ולמדתי שרוב האנשים נותנים עצות לא כי הם באמת יודעים משהו שאני לא יודעת, אלא כי זה מאוד קל לתת עצות. זה לא עולה כסף, ותוך כדי הייעוץ הם גם מעבירים ביקורת ומביעים את דעתם (השלילית בדרך כלל) על מושא הייעוץ, ועוד במסווה של סיוע לכאורה. מה יותר טוב מזה?
העצות רבות, מגוונות, ובדרך כלל גם מנוגדות זו לזו
לצערי, רוב העצות שקיבלתי ושאני עדיין מקבלת הן עצות גרועות בעליל. אין להן שום אחיזה במציאות, והן מנותקות לגמרי מכל היגיון בסיסי. העצות רבות, מגוונות, ובדרך כלל גם מנוגדות זו לזו. אבל מעבר לכל זה, הן פשוט לא נכונות. אני באה מהשטח, אני יודעת מה קורה שם.
כשנכנסתי בעל כורחי לעולם המתסכל והמייאש של הפנויים-פנויות תחלתי בחיפושים להכיר מישהו. נראה לי טבעי. מיד התייצבו המומחים הגדולים בתחום ואמרו לי שהכי חשוב שלא אשדר לחץ ושבכלל רצוי שלא אחפש, כי רק מי שלא מחפש מוצא. אמרו שככה זה עובד ואין מה לעשות, שבמקום שאני הכי פחות אצפה לזה, זה יקרה. זה לא נשמע לי כל כך הגיוני, אבל מי אני שאלך נגד זרם יועצים עם דיפלומה? וכך היה.
ואז הגיעו יועצים מומחים לא פחות, ואמרו שאיך אני בדיוק מתכוונת למצוא מישהו אם אני לא מחפשת ולא עושה כלום בנדון? הרגשתי קצת מבולבלת מהמסרים הסותרים.
אחר כך התחלתי לצאת לדייטים, ואז הגיעו עצות סותרות ומבלבלות כאחד. יצאתי לפגישה עם בחור נחמד, העברנו ערב נעים ושידרתי לו שהוא מוצא חן בעיניי. הבחור לא התקשר למחרת. היועצים אמרו שזה בגלל ששידרתי שאני מעוניינת, שבחורים אוהבים כאלה שמשחקות אותה קשות להשגה, שהם אוהבים לרדוף ושבפעם הבאה אהיה אדישה ואשחק אותה קוּלית. סבבה, שמעתי והפנמתי.
בדייט אחר שיצאתי התנהגתי באדישות, לא הראיתי לבחור שאני בעניין, למרות שהוא היה ממש חמוד. זכרתי מה אותם יועצים נאמנים אמרו לי, וכן רציתי שהוא יתקשר למחרת. הוא לא התקשר. באו יועצים אחרים ואמרו לי שזה בגלל שהוא הבין ממני שאני לא מעוניינת, אז למה שיתקשר? אני צריכה להיות יותר אוהדת ולבבית.
היום, כשכבר ראיתי איך העניינים מתנהלים, אני יודעת בוודאות שבחור שמעוניין בך יתקשר, ולא משנה איך התנהגת אליו, בין אם התעלמת מנוכחותו ובין אם התלהבת ממנו.
"אם הוא לא התקשר, תתקשרי את!"
או אז הגיעה קבוצה אחרת של יועצים ובפיהם הבשורה – "אם הוא לא התקשר, תתקשרי את!". כמה פשוט. אבל כל בחור ובחורה שנמצאים בעולם הזה קצת יותר משבוע יודעים שיש מעין חוק לא כתוב, שעל פיו הבחור מתקשר לבחורה ביום שלמחרת, בהנחה שהוא מעוניין, כמובן. בחורים שמתלהבים במיוחד מתקשרים כבר למחרת בבוקר, אם לא באותו הלילה. בחורים שמתלהבים פחות מתקשרים למחרת בערב, ובחורים שלא יודעים אם הם רוצים או לא יכולים להסתפק ב-SMS. בכל מקרה, הרעיון ברור – הם אלה שיוצרים את הקשר הראשוני אחרי הדייט, והם בעצמם גם מודים בזה.
לכן אני ממש מתקוממת כשאנשים ממש מתווכחים איתי שאני צריכה להתקשר. הרי זה ברור שהבחור לא מעוניין, אז לְמה? כדי לשמוע את מה שכבר הבנתי לבד ולספוג עוד מכה לביטחון העצמי? כדי שהם ישמחו ששמעתי בעצתם, למרות שידעתי מראש מה יקרה?
"מה הפלא שאת לא מוצאת, אם זאת הגישה שלך"
העצות האלה פשוט מוציאות אותי מדעתי. אין לי כוונה להיות תוקפנית וצינית כלפי אותם אנשים שבאמת רוצים את טובתי, אבל כל עובר אורח פתאום נהיה לי יועץ בענייני זוגיות ומאמן דייטים לעת מצוא. וזה לא שהם נותנים לי מקום לדו שיח או אפילו לדיון. אנשים פשוט מייעצים, ואם אני רק מעזה להראות ניצנים קלים של התקוממות, הם ישר יורים "מה הפלא שאת לא מוצאת אם זאת הגישה שלך". אותם יועצים ממש מוכיחים אותי, ואני מרגישה כמו איזו פושעת.
יש הטוענים שאני צריכה להפסיק בכלל את ההיכרויות דרך האינטרנט. יש לי ידיד שטוען שאני צריכה להפסיק בכלל כל היכרות יזומה (גם דרך חברים), וכשהוא שומע שאני יוצאת לבליינד דייט, הוא מטיף לי, ואני ממש מרגישה כאילו אני צריכה להתנצל שאני יוצאת.
וכמובן, אני משופעת בעצות "תהיי ככה ואל תהיי ככה", "עשי ואל תעשי". אל תהי כנה מדי, אל תהי קשה מדי, אל תהי טובה מדי, אל תספרי בדיחות עדתיות שלא יחשבו שאת גזענית, אל תהי ביקורתית מדי, אל תהי צינית, תצאי יותר לפאבים ובתי קפה, תתחילי לשחק משחקים, תשדרי יותר תלותיות ומסכנות ופחות עצמאות, תרדי חמישה ק"ג, תצבעי את השיער, תשני תסרוקת, תחייכי יותר, תצחקי יותר, תלבשי חולצה עם מחשוף, אל תלבשי חולצה עם מחשוף, אל תגידי שאת אוהבת ילדים, כן תגידי שאת אוהבת ילדים (אם מדובר בגרוש פלוס) וכו'.
האם רק מושלמות זוכות לאהבה אמיתית בחייהן?
אני כבר אובדת עצות מרוב כל העצות. מה אני אמורה לעשות? לא להיות מי שאני? להיות מישהי אחרת? מה אני אמורה להבין מזה, שמישהי כמוני לעולם לא תמצא זוגיות בגלל אי אלו תכונות שכנראה הופכות אותי ללא מושלמת? האם רק מושלמות זוכות לאהבה אמיתית בחייהן? אסור לי להיות כנה? אסור לי להיות צינית? אסור שיהיו לי מצבי רוח לפעמים? האם היחס שלי לילדים אמור להשתנות בהתאם לסטטוס של הדייט? והאם חמישה ק"ג, צבע שיער או סתם פריט לבוש הם אלה שיעשו את ההבדל העצום בין בדידות מכרסמת לאהבת אמת? נכון, אני לא מושלמת. אף פעם לא טענתי לשלמות. אבל למה העובדה שאין לי בן זוג מקנה לאנשים אחרים את הזכות להעביר עלי ביקורת ברמות כאלה פולשניות ומעליבות?
הטרנד החדש של היועצים למיניהם הוא שאני צריכה לצאת עם כל אחד. לא משנה מה הוא, מי הוא ומה הוא עשה למי, כל עוד הוא ממין זכר. כל השאר זה שטויות, כי ואני מצטטת "את לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית". יציעו לי לצאת עם גרוש מובטל פלוס שלושה ילדים – למה לפסול מראש? יציעו לי לצאת עם מישהו מבוגר ממני ב- 20 שנה – אני חייבת להגיד כן, כי מה זה 20 שנה? אסיר לשעבר – למה לשפוט לפני שמכירים? רק שחס וחלילה לא אגמור בסוף בגיל 40 רווקה מזדקנת וממורמרת ואצטער שסירבתי לכל אותן הצעות מפתות.
מעניין מה יקרה כשאמצא סוף סוף בן זוג ואנהל מערכת יחסים נורמלית, מה אז יגידו כל היועצים? (אני מוכנה לנחש שאז הם יתחילו לייעץ לי איך להתנהג עם בן זוגי המאושר).
האימייל של אורית
