"קרואסון על הבוקר" 30 - נפרדים מדורי
"הפכת אותי לאשה מוזנחת ושמנה, ואתה מתגעגע לדורי הקודמת, הכוסית העליזה, המשוחררת, זו שלא דופקת חשבון.... אבל אתה יודע משהו, יריב? אתה הרסת את הדורי ההיא. היא כבר לא גרה פה יותר, וכל ניסיון שלך לשכפל אותי עם חיקויים נלעגים פשוט לא יצליחו לך. התקופה ההיא נגמרה". פרק אחרון
בפרק הקודם מצאנו את דורית מוזנחת, רובצת על הספה וזוללת חטיפים משמינים, ובאופן כללי חסרת שמחת חיים. אפילו אמא שלה אמרה שהיא נראית כמו גרסה מצונזרת של עצמה. היא מגיעה הביתה יום אחד ומוצאת שם, ליד יריב, בחורינה לועסת מסטיק על נעלי עקב זנותיות, אורית, קופירייטרית חדשה במשרד.
"יריב", אמרתי לו, "אני יכולה שנייה לדבר איתך בחדר השני?"
"אורצ'ה יכולה לשמוע כל מה שיש לך להגיד לי", הוא אמר, צל חיוור של הגבר שפעם אהבתי, בהשתקפות קלושה של סצינה דומה עם מאיה.
"אוקיי", אמרתי, "זה בקשר לפרונקל שצמח לך בתחת. שאלתי רוקח לגבי זה והוא אמר...."
יריב קם בהחלטיות.
"תפסיקי עם השטויות שלך!" נזף בי בלחישה רועמת, "מה יש לך? אורי היא רק ידידה שאני עוזר לה. חבר שלה העיף אותה מהבית, אז היא תגור פה כמה ימים".
"אתה עוזר לה כמו שעזרת לי?", שאלתי.
"בדיוק", ענה. "אה, טוב לא בדיוק, את יודעת, איתה אין לי כלום".
"יריבי", נשמע קרקור צרוד מהספה, "כאילו, נגמר היין?"
אני ויריב הבטנו זה בזו.
"אני, כאילו, כל כך הולכת מפה?" אמרתי לו בחיקוי של הפוסטמה שישבה בחיוך מרוצה ועקבה אחר כל מילה, "והפעם, אגב, לתמיד. יודע למה?"
"לא", אמר יריב בחוסר ריכוז, "טוב תקשיבי שנייה"....
"שששש....", הנחתי את ידי ברכות על כתפו, להפתעתו, מאחר וציפה לסצינה, "הכל בסדר עכשיו. הבנתי הכל, יריב. הפכת אותי ליצור מיוסר עם רגשי אשם, מוזנחת, שמנה...."
"את לא שמנה", הגיב מיד.
"הפכת אותי לאשה מוזנחת ושמנה", חזרתי על דבריי, "אבל אתה מתגעגע לדורי הקודמת, הכוסית העליזה, המשוחררת, זו שלא דופקת חשבון.... אבל אתה יודע משהו, יריב? אתה הרסת את הדורי ההיא. היא כבר לא גרה פה יותר, וכל ניסיון שלך לשכפל אותי עם חיקויים נלעגים כאלה או אחרים פשוט לא יצליחו לך. התקופה ההיא נגמרה, והשאירה אחריה צלקות".
"תגידי", התערבה אורית, "הנאום הזה, זה לא מ'בטי המכוערת' הנאום הזה? אה רגע, 'עמק התשוקות'! לא?"
"תשתקי שנייה אולי?", צעק אליה יריב.
יצאתי משם בטריקת דלת מהדהדת, מרגישה באופן מגוחך כמעט טוב. אז בשביל זה היו הלילות של מפגשים חשאיים וקודחים בגינה. נשיקות הדבש בגשם הפריזאי.
דחפתי במהירות את ערכת בדיקת ההריון לתיק
כשיצאתי מבית המרקחת בכיכר מילאנו נתקלתי ביריב. דחפתי במהירות את ערכת בדיקת ההריון לתיק.
"חיפשתי אותך", הוא התנשם. "בואי נשב שנייה, נדבר..."
"שום נדבר. רק דבר אחד מעניין אותי לדעת", אמרתי. בצד השני של הכביש ראיתי את אייל צועד עם נינה ונעצר מול חנות לדברי חיות.
יריב ניסה להסיט את השיער שלי מעל העיניים. נרתעתי ממנו.
"את בטח רוצה לדעת איך התמונות שאורן צילם הגיעו אליי", אמר, ואני הנהנתי.
יריב חייך. "הבטחתי לאורן את התפקיד שלך", אמר, ומשהו בי פקע לנוכח חוסר הנאמנות של ידידי, "אבל הוא עשה קופיטסט ממש גרוע, אז העדפתי להביא מישהי אחרת".
"הבטחת לו את התפקיד שלי? אז ידעת שיפטרו אותי?" הייתי המומה.
"כן... די גרמתי לזה, האמת. אני אמרתי לגבי שאת לא מתפקדת כראוי, אבל בגלל שהוא אהב אותך הוא לא ממש הקשיב לי, רק שאז התחיל כל העניין עם השמועות עליו ועל תומי.... וזה היה כבר יותר מדי אפילו בשבילו".
"אבל למה?" לא הבנתי, "למה רצית שגבי יפטר אותי?"
"רציתי לשמר את מערכת היחסים שלנו בדיוק כמו שהיתה", הודה יריב בחוסר רצון, "ידעתי שאם נעבוד יחד נגלוש למצב של זוג נשוי שנמאס לו אחד מהשני".
"טוב, המריבות על הכסף באמת היו מיותרות", הערתי.
יריב מיד התגונן. "סליחה", הוא הצטדק, "שהסתבכתי בגלל מאיה, שהעורך הדין שלה הצליח לשתות את כל הכסף שחסכתי כל חיי".
"אולי אני אקח ממנה את מספר הטלפון שלו", אמרתי בחיוך קטן, "אני גם צריכה עורך דין טוב".
יריב לא חייך. נינה קלטה אותי ונעמדה, פניה חשדניות. יריב עקב אחרי המבט שלי וראה את אייל. "את הולכת לחזור אליו עכשיו?" שאל, הבעה של כאב על פניו.
"אני הולכת להיות לבד", אמרתי לו, "מכיר את הרצון להיות קצת לבד, או שאתה חייב להחליף בחורה אחת בשנייה, עוד לפני שמערכת היחסים מתקררת?"
"את לא פיירית", מחה, "אורית היא לא התחליף שלך".
"זה כל כך לא מעניין אותי", אמרתי לו, "אבל אני מאחלת לך בהצלחה".
"דולצ'ה", הוא קרא אחרי. חציתי את הכביש ונינה התנפלה עליי. אייל קלט את ההבעה על פניי, את העובדה שיריב עומד כמו גולם ומביט בי, והבין מיד את הסצינה.
"אתה הולך לגינה?" שאלתי את אייל. "אני אלווה אותך. אני רוצה לשאול משהו".
"נו", אמר אייל. פסענו לעבר הגינה.
"בעקרון, אם גבי גולדמן פיטר אותי...." אמרתי והוא השתנק, נזכר בשעות המרובות שעבדתי בשביל המשרד. פניו התקדרו.
"אז אם הוא פיטר אותי", המשכתי, מדלגת מעל אי הנעימות הקלה שנוצרה בינינו, "ולטענתו לא מגיע לי פיצויים..."
"מה זה? סליחה?" אייל נעצר, "אין כזה דבר, דורי, מה הקשקוש הזה שלא מגיעים לך פיצויים?"
"בכל מצב?", שאלתי.
אייל סקר אותי. "מה קרה, נהיית כנועה כזו?", שאל, "פעם לא היית נותנת לאיזה אפס כמו גבי לשלוח אותך הביתה בלי פיצויים הגונים".
"אני חושבת שהוא גם הפיץ עליי איזה דיבור בברנז'ה", אמרתי, "כי אף אחד לא הסכים לקבל אותי לעבודה. אפילו לא במשרדים הכי קטנים".
"מה את שותקת לו? תתבעי את התחת שלו!"
"אז תתבעי את התחת שלו", אמר אייל, "מה את גנובה? מה את שותקת לו?""בשביל זה אני צריכה עורך דין", אמרתי בקול קטן.
"איזה נודניקית את", אמר אייל ודחף אותי, "כבר חשבתי שנפטרתי ממך".
"אז ככה אני יושן, ופתאום מצלצל הטלפון..."
החנקתי פיהוק. שאלוהים יעזור לי, זה יכול לקחת שעות. "דוד", זירזתי אותו, "תגיע לפואנטה".
"הציעו לי לנהל עוד מסעדה. משהו פלצני. בסגנון שאת והחברים שלך אוהבים. 150 שקל את שמה על מנה עוד לפני שהיא מתגלצ'ת מהידיים של הטבח. שף, סליחה".
חצי מפגר, ללא ספק, אבל בלי עין הרע כסף הוא יודע להרוויח בטונות. "הבנתי", אמרתי והזזתי את מסך הלפטופ שלי, "אז אתה רוצה שאני אכין לכם הצעה?"
"תגידי מה אני נראה לך?" הוא התעצבן, "רק תגידי כמה זה עולה לי בסוף ושלום על ישראל. אני סומך עלייך בעיניים פתוחות".
הנהנתי בנימוס.
"דורי", נשמע קול הבזוקה של דלית, מזכירתי, "מנהלת השיווק של טראקום, שוב. סורי".
"זה בסדר" דוד קם, "אני לא אפריע לך. את מנהלת חשובה עכשיו".
"אל תגזים", הצטנעתי והעברתי מבט מלא סיפוק על משרדי הקטן, אך המהודר. כספו של גבי גולדמן שימש היטב כבסיס למשרד הפרסום הקטן שהקמתי. לחצתי על שלוחה שבע, והרמתי את השפופרת.
"כן, גליתוש", אמרתי, משתמשת בכל החנדלך הישנים שלי כדי לגייס ולשמור על חוג הלקוחות החדש שלי. נעמדתי עם הטלפון, כדי להציץ בחלון. דוד ירד לרחוב, שם חיכתה לו דנה, מעשנת. הם התחבקו. אני אמורה להרגיש רגשי אשמה על השידוך המשונה הזה?
"את נוסעת לכנס בסן פרנסיסקו?" שאלה גלית.
"לא, לא מצאתי בייביסיטר", אמרתי, "ואייל בניו יורק, אז..."
"מה עם אמא שלך?", הקשתה גלית.
"בתאילנד", ציחקקתי.
דנה ודוד נכנסו לרכב המהודר שלו. חייכתי אליהם למרות שלא יכלו לראות אותי. לא נותר בי שמץ של רגש אשם על כלום. שכל אחד יעשה מה שבא לו. גם אני. יצאתי מהמשרד.
"דור", אמרה דלית, "יש לך פגישה בשלוש עם..."
"אני קופצת הביתה לכמה דקות לראות מה שלום התינוקת שלי", אמרתי, " בכל זאת בית חדש והכל..."
"תמסרי לה נשיקות ממני", דלית נפנפה אותי. פנינית עברה מולי, כהרגלה שקועה בסקיצות שבידיה. "בוסית, אני משאירה לך סקיצה למודעה של טראקום על השולחן", אמרה.
הייתי מוכנה להישבע שהיא עדיין לא יודעת איך קוראים לי. ירדתי לחניון, נכנסתי לרנו קליאו החדשה שלי (זה לא שאני לא אוהבת לנקר עיניים, אני פשוט לא עד כדי כך עשירה), התנעתי והגעתי הביתה, לדירה היפה שלי, שעליה שילמתי בכוחות עצמי כבר כמעט שנה.
"איפה הבייבי שלי?" קראתי, ונינה הגיעה אלי בכשכושי זנב. "רוצה לבוא איתי למשרד?" שאלתי אותה, והיא חייכה אלי בכלביות. "את רוצה לשבת בפגישה חשובה?" אמרתי לה בקול תינוקי והיא נבחה עליי. הנייד שלי צפצף שיש לי הודעה.
"אולי בכל זאת ארוחת ערב?"
"גברים!" אמרתי לנינה והיא הסכימה עם כל מילה שאמרתי, "לא קולטים שאת לא מעוניינת..."
הקלדתי את ההודעה הבאה:
מה כל כך מוזר בזה שאשה רוצה להיות קצת לבד?
ושלחתי.
טיפות גשם התחילו לרקד על החלון. גשם ראשון לעונה. כמה חיכיתי לו.
לקחתי את הנייד והקלדתי הודעה חדשה:
טוב נודניק, אם ימשיך הגשם, תבוא לאסוף אותי בשמונה.
ושלחתי.
לאח שלי, דנדי.
סוף
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
מה כל כך מוזר בזה שאשה רוצה להיות קצת לבד?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
