שמונה ימים עם הילדים - זה נס זה?

שמונה ימים. שמונה ימים שלמים עם הילדים בבית. ברוכים הבאים לחופשת החנוכה, הברייק המשמעותי הראשון מאז איום השביתה האחרון. אבל מה פתאום בבית? השתגעתם, שנשב בבית? הכנרת אולי נעלמת, אבל הקיץ-לייט הזה שנפל לנו באמצע החורף הוא ממש קרש הצלה להורים, הטובעים בים החרדות מפני עוד זמן פנוי עם הילדים.

אז בחסות השמש הקרירה והאין-שלוליות אנחנו שוב נתרוצץ, כמו בכל שנה, מפסטיגל להצגה, מהדלקת נרות להזרקת סופגנייה, ולא נודה, אפילו לא כשנשב בחושך לבד אחרי שאחרון הנרות יימס, שאנחנו פשוט מ-פ-ח-ד-י-ם.

אנחנו פוחדים להישאר לבד עם הילדים שלנו, כיוון שאין לנו מושג מה עושים עם תועפות הזמן שמציפות אותנו. החיים על אוטוסטראדת הקריירה דרסו לגמרי את הגן ההורי שלנו, זה שאחראי על החיבור בינינו ובין יוצאי חלצינו - התרגלנו לדבר איתם 14 דקות ביום, לתפעל אותם ב-SMS, להשאיר להם פתקים עם הוראות חימום על צלחות מכוסות במקרר, לירות לעברם מטחי שאלות בלי להאזין לתשובות.

מחפשות את האושר

אנחנו יודעים איך מסיעים אותם לחוגים, איך משלחים אותם למקלחות, מתי רושמים אותם לקייטנות, אבל אנחנו כבר לא זוכרים איך להיות איתם. לבד. בשקט. בבית. אחד על אחד, או אחד על שלושה, בלי לרוץ לשום מקום. אנחנו כבר לא יודעים כיצד להיות הורים בלי חוברת הוראות הפעלה. ובאין הורים, יש אמרגנים. מופעי חנוכה נורים לאוויר במטחים צבעוניים, משפחות שלמות נתקעות בפקקים, מתרוצצות בין אולמות ומחפשות את האושר על בימות מוארות מדי, גבוהות מדי ומסתובבות מדי.

האם לא הגיע הזמן שנפסיק להתייחס לילדים שלנו כאל "חבילה עוברת" שצריך לשנע ממקום למקום, העיקר שיהיו מרוצים ועסוקים? האם לא הגיע הזמן שנזכור שתפקידנו הוא לא לבדר את הילדים ולחוג סביבם כאילו היו ציר כדור הארץ, אלא התמזל מזלנו לחיות לצידם, להיות שם בשבילם, להיות איתם?

אם נצליח להשתמש בחופשת החנוכה על מנת ללמוד להיות מחדש במחיצת הילדים בלי לדלג מפעילות אחת לשנייה, בלי לחפש מפעילים ומפיקים חיצוניים, בלי להיבהל – יהיה זה נס חנוכה הפרטי שלנו.

אז בואו ננסה לקחת את החג הזה ופשוט להיות בבית (החלטה שמסתדרת מצויין גם עם אווירת המיתון), לטגן יחד סופגניות, להפוך בצוותא לביבות, להכין חנוכייה מפקקים של בקבוקים, לסדר תמונות ישנות באלבומים, לשיר ולרקוד בסלון במקום הכוכבים המתוקשרים על הבמות הממוסחרות.

נכון, זה ידרוש פרק זמן של הסתגלות בו נצטרך ללמוד כיצד לאמץ מחדש את ההתנהלות האיטית, את ההימתחות המפונקת מול התנור הביתי (שיבוא כבר הגשם, נו!). נכון, זה ידרוש מאיתנו להיזכר איך זה להישאר בפיג'מה בלי להילחץ מתקתוק השעון, איך לקרוא סיפור בלי לענות באמצע להודעות דחופות.

זה גם יאלץ אותנו לקחת יום או שניים של חופש מהעבודה בלי לחשוש מתגובתו של הבוס, אבל בסוף זה ישתלם. זה יהיה עוד צעד קטן שיחזיר לנו את הביטחון בתיפקודנו כהורים. והזמן המשותף והרגוע הזה, בעיקר יגרום לילדים שלנו, סוף-סוף, להרגיש ובצדק, שהם חשובים אפילו יותר מפגישה או פרוייקט מסובך בעבודה.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספרים "סודות של אמהות עובדות" ו"התחלה חדשה" שראו אור בהוצאת "ידיעות ספרים".