"עוד יבוא היום שבו תיתן לה פליק"
אחרי שנים של טיפול, ערן קמינסקי עדיין מגדיר את עצמו כאדם שנוטה לעצבנות והיום, כשהוא אבא לילדה, הדבר שהכי מפחיד אותו הוא שיום אחד הוא יסתכל על הנסיכה שלו ויגלה שהיא מפחדת ממנו
עובדה ידועה היא כי ההורות מביאה עלינו שלל עצום של דאגות, חרדות ופחדים קיומיים - מפרנסה ועד פדופיליה. המשותף לכל אלו הוא שכולם חיצוניים. אצלי הפחד הכי גדול בכל העניין הזה של ההורות הוא דווקא פנימי. אני מפחד ממה שיכול לצאת מתוכי. אני מפחד מעצמי.
העניין הוא שאני מה שנקרא, נוטה לעצבנות. וזה היום, אחרי שנים של טיפול. פעם פשוט הייתי אדם כועס. הרבה זמן הייתי כזה, עד שהאישה שאיתי הבהירה לי שזה לא לגיטימי יותר לכעוס כל כך הרבה זמן וכל כך חזק.
פושע מלחמה נאצי
לפני שהתולעת הקטנה נולדה, הפחד הכי גדול שלי היה שאהיה מההורים האלה, אלה שיצא לכל אחד מאיתנו לפגוש ברחוב, אלה שצורחים על הילדים שלהם, או במקרה הרע יותר מרביצים. אנשים שאיבדו את השליטה, את היכולת להחניק את הכעס ופשוט נתנו לו לזרום. בשביל אנשים כמוהם וכמוני, הכעס הזה תמיד יהיה שם באיזושהי רמה. אין כבר סיכוי שאגדל ואהיה איש זורם ואופטימי. תמיד תבעבע העצבנות אי שם בבטן.
אם משלבים את זה עם ילדים, שהם יצורים בעלי פוטנציאל הרגזה מטורף, מתקבל מאבק. כל יום מחדש. כל הזמן לשמור על עצמי, שחס וחלילה לא אוציא את זה עליה. בינתיים אני מחזיק לא רע. לא טוב, אבל גם לא רע. לא טוב בגלל שכל פעם כזאת, שקורה ואני צועק עליה (וזה לא קורה לעתים קרובות), מערערת אותי מחדש ומזכירה לי עד כמה זה מפחיד אותי.
אחרי הפעם הראשונה שצעקתי עליה הרגשתי כאילו אני מינימום פושע מלחמה נאצי. היא הייתה קטנה ולא הפסיקה לצרוח במשך שעתיים. צרחה וצרחה לי באוזן עד שפשוט לא יכולתי יותר וצעקתי שתהיה בשקט. עוד לפני שסיימתי את המשפט כבר הרגשתי כמו אב מתעלל והיא כמובן נבהלה וצרחה עוד יותר חזק.
מי נתן לי רישיון לעשות ילדים?
אחר כך, חבר שהיה אב טרי בעצמו, הסביר לי שזה בסדר, וכולנו בני אדם. "עוד יבוא יום שבו אפילו תתן לה איזה פליק קטן", הוא אמר. אותי זה לא ממש שיכנע. התחלתי לחשוב שאולי בעצם זה היה חוסר אחריות מצדי להיכנס לעולם הזה בכלל. הרי ידוע שכולנו בסופו של דבר נהיה אחראים לשריטות של ילדינו, בדיוק כמו שההורים שלנו אחראים במידה רבה לפצעים שלנו.
ואם זה כך, לא היה אחראי יותר מבחינתי לא לעשות ילדים בכלל? אני הרי יודע מי אני ואיפה החולשות שלי. ואם אצלי יש פוטנציאל די גבוה להיות הורה שמוציא את כעסיו על הילדים, אז מי בעצם נתן לי רישיון לעשות אותם? לא אמור להיות איזה גוף כלשהו שיעביר אותנו מבדקים פסיכולוגיים לפני שנייצר עוד דור? ככה חופשי אני יכול לעשות ילדים ולשרוט אותם בלי שום השגחה?!
אז תגידו שבאמת כולנו בני אדם, ומתישהו כולנו נצעק על הקטנים וגם נפליק להם אולי, וזה לא יהפוך אותנו להורים מתעללים. וכנראה שזה באמת נכון. רק שאצל חלקנו זה יקרה בתכיפות הרבה יותר גבוהה. וזה יקרה שוב ושוב עד שהגוזלים הקטנים שלנו יתחילו להרגיש אלינו עוד כמה תחושות חוץ מאהבה. תחושות כמו חוסר ביטחון, חוסר יציבות ופחד באיזושהי רמה.
בינתיים, למזלי, היא ממש לא מתרגשת כשאני צועק. היא מתייחסת לזה כאילו זה משחק וצורחת עלי בחזרה. מה גם שאני מתעשת עוד לפני שסיימתי לצעוק. אבל עדיין זה מה שיושב לי בראש כל יום מאז שהיא נולדה, שיום אחד אסתכל על הנסיכה הקטנה שלי ואחרד לגלות שהיא מפחדת ממני.
