למה לתקן? שטויות, נקנה חדש!

שמתם לב שהיום כבר לא מתקנים כלום? הכול מחליפים. מזמינים טכנאי והוא מיד אומר: "חבל לתקן. יותר זול לקנות חדש". כך מתנהגים היום זוגות - גם בחיי הנישואין. ההורים של פעם, גם אם היו סובלים בזוגיות, היו נשארים ביחד "למען שלמות המשפחה". ההורים של היום - הם הילדים של הזוגות ההם, של פעם - שלא מוכנים לסבול למען השלמות הזו.

ומה תעשו כששוב יתקלקל? התשובה ברורה ואנחנו רואים אותה בשטח עם זוגות הנשואים בפעם השנייה והשלישית.  

היה סקס משגע

על פי דו"ח הרבנות הראשית לשנת 2008 עבר מספר המתגרשים בישראל את העשרת האלפים זוגות לשנה. זהו שיא שטרם היה כמותו.

מה קורה לנו? איך זה שאנחנו נישאים בהתלהבות רבה ב"יום המאושר בחיינו" ותוך מספר שנים, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם בתחושת ריחוק וממש לבד בתוך הקשר הזוגי? ישנן כמה סיבות. למשל, שזוגות מתחתנים עם הפנטזיה ולא עם בן/בת זוג. אנו מדמיינים לעצמנו איך זה יראה לאחר הנישואין, לא עושים תיאום ציפיות לגבי מה שהולך לקרות לאחר הנישואין וזה לא משנה כמה זמן היינו חברים וכמה שנים גרנו ביחד.

"חמש שנים גרנו ביחד במעונות, בדירות שכורות, היה סקס משגע. איך שהתחתנו הכל התקלקל", אמר לי בן זוג שהגיע למשבר עם זוגתו, ממש לפני פירוק, לאחר שלוש שנות נישואין.

עניתי לו: "זה נכון, כי כל עוד הייתם חברים יכול היה כל אחד מכם לארוז את מטלטליו וללכת (במקרה הכי גרוע היה נדרש לשלם את חלקו בשכירות שנותרה עבור הדירה) ושניכם ידעתם זאת והתאמצתם להיות נחמדים ואטרקטיביים. חיזרתם, הצחקתם, עשיתם סקס בכל מיני צורות, זרמתם".

ואז נישאים! מרגע זה, הכל נעשה כבד ורציני, שמים לב לכל בעיה "כי זהו. כעת זה לכל החיים, אז מעכשיו נתחיל להעיר ולחנך, כדי שהשני יבין שמהיום הסתיימה החברות. זה כבר לא צחוק. לקחנו משכנתא, נולד ילד. אכן, הסתיימה החברות והתחילה ה"כבדות".

על מה בדיוק רבנו?

זוגות לא יודעים לריב. כן, חשוב ללמוד לריב נכון ולא לחשוב שכל מריבה היא אסון שצריך להימנע ממנו בכל מחיר. במציאות, החיים במשפחה מורכבים ברובם מחיי יום-יום טכניים ופשוטים, אפילו די משעממים: "תביא את הילד מהגן, מה נאכל מחר? מי יעשה קניות?"

והמריבות פורצות על הדברים הטכניים שמתסכלים אותנו ואת בן/בת הזוג, כי על מה רבנו? על שטויות. מרבית הזוגות לא יודעים לריב וצריך לדעת לריב נכון. לדעת להתפייס, להתנצל, לומר טעיתי.

עוד משחר ילדותנו לא הרשו לנו לריב. הילדים רבו ומיד קפצו ההורים, הפסיקו את המריבה ושלחו כל אחד לחדרו. המסר היה שאסור לריב. מריבה היא תקלה שיש להפסיקה מיד, אז מה הפלא שגדלים מבוגרים שלא יודעים איך מסיימים מריבה? כמה מבוגרים אנחנו מכירים שהם ברוגז עם מישהו במשך שנים?

אפשר לראות זאת באירועים משפחתיים. המשפחה הזו לא מדברת עם המשפחה ההיא, איש לא זוכר על מה, רק יודעים שאלה שונאים את אלה. הנכדים כבר קלטו את המסר שאלה הם הרעים שאמא כל הזמן מדברת עליהם (בדרך כלל זה יהיה על המשפחה של אבא ולהיפך). לפניכם כמה עצות לזוגיות טובה וגם למריבות נכונות:

לא לדבר בשעת כעס

פרץ ויכוח ואחד מבני הזוג רוצה לדבר על זה. אם השני עדיין כועס, מותר לו לסרב לדבר כרגע. זה אפילו רצוי, כי אם הם ידברו כרגע זה יביא למריבה ולא לשיחה. אבל יש כלל ברזל. זה שסירב לשוחח מחויב ליזום את השיחה הבאה יותר מאוחר בזמן סביר. שייקח לעצמו את הזמן וכאשר יירגע, יבוא לדבר. דרך אגב, זמן סביר זה לא אחרי חודש.

לדבר ב: I messages

הטכניקה עובדת כך: אחד מבני הזוג מתחיל לדבר ורוצה להעלות טענות ולומר את אשר על ליבו. הוא ידבר רק על עצמו. במקום לומר: "אתה כל הזמן מאחר ואתה ממש חסר אחריות ואתה בדיוק כמו אמא שלך המעצבנת", הוא ידבר רק על עצמו. זו הטכניקה של מסרים. אני מדבר רק על מה אני הרגשתי בקשר למעשה של השני: "עמדתי בחוץ וחיכיתי לך ולא ידעתי איפה אתה. הרגשתי לא נעים ונפגעתי".

בכל פעם שבא לי לומר "אתה" אני אומרת "אני". כך הוא נשאר פנוי להקשיב למה שקורה לי, כי כאשר אנחנו מתקיפים - השני מיד סוגר מדפים ולא ממש מקשיב. הוא רק מחכה שהשני יקח אוויר ומיד מתקיף בחזרה. כך אנחנו מקבלים דיאלוג שמתאים למערכון של שייקה אופיר ז"ל, שהסביר מה ההבדל בין מונולוג לדיאלוג: "מונולוג זה אדם אחד מדבר לעצמו ודיאלוג זה שני אנשים מדברים לעצמם".

לקחת מריבות בפרופורציה

חשוב שבני זוג לא ייקחו את המריבות שלהם ברצינות רבה כל כך. להציע התפייסות, לסלוח להמשיך הלאה. במקום להעצים את המריבות ולהפוך אותן לארועים דרמטיים, אולי עדיף לצמצמן למינימום.

חלק יגידו "זה לטאטא מתחת לשטיח". מרבית המריבות כאמור הן על ענינים שטותיים וטכניים. אדרבא, המשיכו הלאה, חבל על האנרגיה הזוגית שנשחקת על שטויות. כמובן שיש מריבות רציניות וכבדות משקל. אלה ממילא יביאו למשבר שיוביל לטיפול זוגי או לפירוק או להמשך הסבל.

לא כל מריבה חייבת להיות מלודרמה עם שבועיים של ברוגז. כאשר בדרך כלל יש אחד קבוע שהוא המפייס והשני שממתין שיבואו לפייס אותו כי הוא בורח אל הברוגז שלו ויכול להחזיק מעמד שבועות ואפילו חודשים.

• הרצל כחלון, עו"ס, מטפל משפחתי וזוגי, מכון אדלר.