"אבא ישלם לי כדי שלא אספר על הבגידה", אמרה
על הספה בסלון הוריה פגשה במחזה מחריד: אשה זרה יושבת ומחללת בחלילו של אביה העומד למולה. "היו לי שתי אופציות", אמרה, "או לספר לאמא, להרוס את שלום הבית ולשבור את ליבה, או לשתוק ולשמור על הסטטוס קוו בבית". קשר השתיקה
חיוך הוא לא תמיד דבר מקסים. ברגע זה, למשל, בא לי לנער אותה כל כך חזק שכל הרוע הזה שדבק בה ינשור מעליה כמו עלי סתיו יבשים. אני מביט בה, לא תופס עדיין איך אפשר לרדת כל כך נמוך בהיותנו בני אדם.
"קשר של שתיקה, כך אני קוראת לזה", היא אמרה - ואני הזדעקתי.
"קשר של שתיקה?!", הטחתי בה בעודי המום, "ומה עם קשר של סחיטה?"
היתה זו שעת בוקר מוקדמת, ולשמחתה המרצה לתקשורת שיווקית הודיע שלא יוכל להגיע. עוד ההאנג-אובר מאיים להכניע, בתנועה חדה סבה על מפתן כיתתה ותפסה מונית לבית הוריה. שם תוכל לישון כמה שעות ולשוב לסוף יום הלימודים.
על הספה בסלון הוריה פגשה במחזה מחריד: אשה זרה יושבת ומחללת בחלילו של אביה העומד למולה. דקה ארוכה חלפה מאז נכנסה עד שהבחינו ה"מחללים" כי לא לבד הם בעולמם הבוגדני. קשה לתאר את תחלופת הצבעים על פני אביה ברגע שפגש את בתו, עומדת בפתח הסלון בפנים המומות. באדישות חסרת גבולות הרים האב את מכנסיו והידק את חגורתו.
כאילו לא הזדעזעתי מספיק מהסיפור שסיפרה, נוסף חיוך על פניה: "היו לי שתי אופציות: או לספר לאמא, להרוס את שלום הבית ולשבור את ליבה", מנתה באצבעותיה. "או לשתוק ולשמור על הסטטוס קוו בבית. בסופו של דבר הם ילדים גדולים, שיסתדרו. זה לא ענייני". את התובנה האחרונה הסתירה מאחורי לגימה נוספת מספל הקפה.
"סגרתי איתו עסקה"
מעטות הפעמים שאני נותר חסר תגובה ומילים, גם במקרה זה היה לי הרבה מה לומר, אבל משהו בפניה רמז לי שזה לא הסוף. עודדתי אותה לספר עוד.
"תשמע, הוא יודע שהוא לא בסדר, הוא גם לא יעשה את זה שוב - וזה מה שחשוב", הצטדקה, "סגרתי איתו עסקה".
"מה זאת אומרת עסקה?", הרמתי גבה.
"הוא ישלם לי על התואר, שכר דירה ושאר פינוקים, ואני אקבור את הסיפור בבית הקברות הרחוק ביותר שאוכל למצוא", היא נשענה בגאווה בכסאה.
"ומה לגבי המחוייבות שלך כלפי אמא שלך?", שאלתי והמשכתי במטר שאלות, "מה לגבי טהרת המשפחה? איך את יכולה בכלל להביט לאמא שלך בעיניים?!"
"תירגע", אמרה לי והניחה את ידה על ידי, "הם ילדים גדולים. אני לא התחתנתי עם אמא שלי, הכתובּה היא שלהם, מי אני שאתערב?".
משכתי את ידי ממנה בהפגנתיות. "מי את שתתערבי?! את שומעת את עצמך?! את הבת שלהם, לעזאזל!".
"אתה לא מבין כלום!", איבדה את סבלנותה. "אמא שלי היא אדם נורא! מעולם לא מפרגנת, תמיד ממורמרת, תמיד שנאה את החברים שלי, לא פלא שאבא שלי בוגד בה, כך שלא כל כך אכפת לי".
"בוגד?! עדיין?!", נדהמתי.
"כן. זה ההסכם. הוא ייתן לי מה שאני רוצה ואני לא אחשוף את הרומן".
במבט לאחור, תמיד היה בה משהו ביצ'י
לקחתי אוויר לכמה דקות, מנסה לעכל מה קרה לידידה שלי. נכון, במבט לאחור, תמיד היה בה משהו ביצ'י, כוחני ומדיף ריח חזק של אינטרסים - אבל לא ברזולוציה כזו גבוהה.
"ומה איתך?", שאלתי.
"מה איתי?", חזרה על שאלתי בניסיון להבין.
"כן. מה איתך? מה עם המוסריות שלך? עם צלם האנוש שלך?".
"כל עוד ההסכם עם אבא שריר וקיים, אני מבסוטית", שוב לגמה מהקפה, "מעבר לכך, מעולם לא היה כל כך קל להוציא כסף מאבא שלי. הקמצן הזה, לא חסר לו כסף, ועדיין אני צריכה לקרוע את התחת במלצרות כדי לממן את הלימודים. אז עכשיו, אני רק זורקת רמז ו'אברא כדברה' - יש לי כל מה שאני רוצה".
בדרכי הביתה ניסיתי לחשוב היכן עובר הגבול בין נאמנות לבית ולהורה לבין נאמנות לאמת? הרי כתוב בתלמוד (מסכת דרך ארץ זוטא) כי מותר לשקר למען שלום בית, אך גם זאת, רק בעניינים של ממון ובמקומות בהן השקר הוא לבן והכרחי, כדוגמת "את נראית נפלא עם השמלה הירוקה והנעליים הכתומות". היכן עובר הגבול בין משפחתיות לאבדון? היכן עובר הגבול ובמה מותר האדם מן הבהמה?
חשבתי על האבא והבנתי שמגיע לו, חשבתי על הבת והבנתי שמגיע להורים בת שכזו, בכל זאת, לו השקיעו עוד מעט בחינוך ליושרה ולסולידריות ביתית, ביתם ובתם לא היו מושתתים על רוע. חשבתי על האמא המסכנה, שבטח סיבות רבות לה להיות ממורמרת על עצמה.
חשבתי על עצמי – איך, לעזאזל, אני מכיר אנשים כאלו? מה זה אומר עלי? חשבתי על הבית בו גדלתי ואמרתי - ברוך השם.
קשר של סחיטה עדיף על קשר של בגידה?
החלטתי - אם בכל זאת היא תתעקש שנשאר ידידים, יש לה עכשיו איך לשלם על הקפה, אך מייד עם קבלת החשבונית עליה ללכת ולעשות סוף לריקוד המושחת הזה. כי חבריי בני אדם הם, וחיות - אהבתי שמורה אליהן לשעות הטיול בגינה השכונתית.
"קשר של סחיטה" עדיף על קשר של בגידה? הרי בסופו של דבר, הבת שותפה לדבר עבירה, ניתן לומר אפילו ש"הרומן הסחוט" של אביה מקבל גושפנקה זוועתית מבית. ידוע כי לעולם לא נדע מה קורה בין קירותיו של בית זר, ואולי זו גם דרך להתמודד עם תהפוכות של בית הרוס?
אבל יותר מכל ניקרה בי השאלה, מה עושים במצב שכזה? האם מספרים לאמא? אם כן, איך מספרים לה? איך מתמודדים עם אבא סורר? איך לעזאזל יוצאים מזה?! ואולי עדיפה השתיקה במקרה שכזה? אבל מי יכול לחיות עם סלע עצום שכזה על הלב?
ובקו ישיר, בדיוק מאותו המקום בו כתוב כי מותר לשקר למען שלום בית כתוב: "על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום... במקום בו יש משפט, ישנו שלום, במקום בו ישנו שלום, יש משפט" (מסכת דרך ארץ-זוטא).
ומה עם האמת?
אז משפט יש כאן, אם כי משפט סדום שנחרץ על ידי שופטת אומללה. שלום גם יש - בינתיים, בערך כמו השלום של ישראל ומצרים. אבל במקום בו המשפט אינו מושתת על יסוד האמת, סופם של היסודות כולם - לאבדון.
"זה ההסכם. הוא ייתן לי מה שאני רוצה ואני לא אחשוף את הרומן".
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
