למלא בהרבה דייטים את חצי הכוס הריקה
לתפישתי, מחשבה ורצון לא די בהם בלבד כדי לקדם לעבר מציאת בן זוג. אולי גם אקטיביות לא תמיד מספקת את התוצאות הרצויות, אבל עדיף לקבל מיגרנה מהאנגאובר אחרי שתייה בבר מאשר ישיבה בבית מלווה במחשבות יתר, לא?
הכל התחיל בדייט שבא בעקבות סדרת מעשים: פלירטוט, שיחת טלפון ומפגש. בפועל היה דייט מרתק בערך כמו תחרות קדם האירוויזיון - כולם ידעו מה התוצאות, וזה גם לא באמת עניין אף אחד. בדרכי בחזרה הביתה חשבתי על כמות האנרגיות המושקעות לפני ובזמן דייט מיותר והאם כדאי היה לוותר על היציאה מהבית שלכאורה קידמה את רצוני במציאת בחור טוב ובמקום זאת דווקא להישאר בבית ולזמן לי מהקוסמוס את אותו בחור.
מעשיות מול רוחניות, שתי הגישות שעומדות זו מול זו כמו שוקולד וסלט: זה לא הולך יחד. או שאת בדיאטה, או שלא.
למקומות 2,3 רוץ....
בחיים בכלל אני בחורה אקטיבית, ויש יאמרו אקטיבית מדי, כמו לוליינית עם בגד נוצץ: אם אפשר לג'נגל בין עשרה דברים, אוסיף עוד עשרה, ואם צריך לוותר על שעות שינה כי המלאכה מרובה, פשוט אזרים עוד קפאין לוורידים.
קודם כל, זה קשור לרצון שמשהו יקרה, ישתנה לטובה והכל תוך כדי תנועה. בכך אני מאמינה שאנחנו, אנשי המעשה, לוקחים אחריות על חיינו ומנסים לשפר אותם, כי התפישה שאנחנו היחידים שאחראים לגורלנו: "אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמינו שלא-בשמיים".
שנית, זה קשור לעובדה שאנשי המעשה מפחדים משעמום, מכורים לאדרנלין ומרגישים צורך תמידי להרגיש חיים ולצבור חוויות.
בנוסף, זה קשור לייסורי מצפון שמתדפקים על דלתנו כשאנחנו יושבים בחוסר מעש. ומעל הכל עומד הרצון לעשות כל מה שבידינו כדי למצוא פרטנר מתאים.
מה זאת אומרת "לעשות" בעולם הפו"פ? זה להיות כל הזמן במודעות של חיפוש, לירות לכל הכיוונים, להגדיל הזדמנויות, ובעיקר לא רק לטפח רצון למצוא מישהו, אלא לחשוב על דרכים יצירתיות איך להוציא לפועל את הרצון הזה.
יש אופציות רבות לכך, והאדם האקטיבי מנצל אותן אחת אחת: דרכים טריוויאליות כגון אתרי היכרויות, יציאה לברים ולמסיבות, או ירידה לשדירה עם הכלב. דרכים יצירתיות יותר, כמו לפתוח קבוצה בפייסבוק "נא לשדך לי עלם חמודות", או להפיץ פלייר בין 100 מחבריך הקרובים שיזכיר להם שאת בחורה אטרקטיבית והמשדך יהיה פטור מהצ'ק לחתונה (דוגמה היפותטית, כמובן).
איש מעשים אקטיבי גם בזמן מנוחה: מוחו ינסה למצוא עוד דרכים שיקדמו אותו למטרה: השכנה מלמעלה חולה? מצויין, זה רעיון ללכת איתה לרופא ולקוות שאולי הוא חמוד ופנוי. חברה שלך צריכה עידוד? מעולה, קחי אותה לבית קפה ואולי המלצר יתגלה כבחור פוטנציאלי.
להתייחס לקוסמוס כאל מלצר ולהזמין ממנו את מנת היום
ומנגד נמצאים הרוחניים, אלה שכל מילה שנייה שלהם היא "לזמן", משל היה הקוסמוס מלצר במסעדת מזון מהיר. די מבחינתם לרצות משהו ב-א-מ-ת, ואין צורך בעשייה אקטיבית.
אפשר בהקשר הזה לדבר על ה- WU.WEI (אי עשייה): זהו עיקרון מהתורה הדאואיסטית שמנחה את האדם לחוסר עשייה כשהסיטואציה מכתיבה את זה. זה אומר שהאדם יכול לעשות משהו, בלי ממש לעשות, כדוגמת העץ שצומח, ואז העשייה היא מצבו הטבעי ולא תוך כדי מאמץ, כך שאין כפייה על הסיטואציה למצב אקטיבי.
ומה הבעיה שלי עם התמונה האוטופית הזו? שבפועל אדם לכאורה מנער אחריות ממעשיו. אם דקארט אמר "אני חושב משמע אני קיים", הלא שבמצב כזה נראה כי האדם המזמן אינו חושב, אלא נותן לקוסמוס לחשוב במקומו.
אבל העולם הוא לא מחשב עם מסך נגיעה ענק, בו אנחנו יכולים ללחוץ על המשבצת הרצויה ולהזמין את שחפצו נפשנו וגופנו. זה לא עובד ככה! (לא לי, לפחות...) לתפישתי, מחשבה ורצון לא די בהם בלבד כדי לקדם לעבר מציאת בן זוג. אולי גם אקטיביות לא תמיד מספקת את התוצאות הרצויות, אבל עדיף לקבל מיגרנה מהאנגאובר אחרי שתייה בבר מאשר ישיבה בבית מלווה במחשבות יתר, לא? (ועל כך תענה חברתי הכחולה והרוחנית - "סליחה, אבל גם לחשוב חיובי כל הזמן זה מאמץ!")
סוף מעשה במחשבה תחילה?
ואולי בכלל עשייה לא צריכה להיות ישירה למעשה עצמו? ייתכן שקיימת דרך אמצע בין שתי הגישות? כלומר, האם העשייה היא עצם היציאה לדייט, או שמספיק שיצאתי למכולת וקרנתי מאושר, בתקווה שזה שעומד שמאחוריי בתור יקלוט את זה? האם אני חייבת להתייפייף ולצאת לבר השכונתי, או מספיק שהזכרתי לחברותיי שיוצאות שאם הן רואות עלם חמודות שכבר ייתנו לו את המספר שלי ואני אמשיך משם?
אותם "רוחניים מזמנים" מרגיזים אותי באופן אישי. תמיד יש להם מין מבט מתנשא שאומר: "אנחנו יודעים איך העולם הזה עובד, אנחנו מבינים מה שאת עוד לא הבנת, ובכלל יש לנו קו ישיר עם שיחת חינם אל הקוסמוס". לא כל כך ברור לי מהי אותה הבנה, אבל היא בוודאי אינה כוללת קצב חיים רצחני, הפקה אינטנסיבית של דייטים ויצירת הזדמנויות לתקשורת עם המין השני עבור כל מטרה שתהיה.
בעוד אנשי המעשה אינם עוצרים באדום, אנשי הרוח אפילו אינם יוצאים מהבית כדי לעמוד ברמזור. לשיטתם, הקוסמוס כבר ישלח להם את מעבר החצייה עד הדלת.
הם גם מרגיזים, כיוון שהם נותנים לך תחושה ש"יצאת פראייר", ואם יש משהו שישראלי שונא זה את התחושה הזו: ולמה פראייר? כי לפעמים כל השקעת המאמצים והאנרגיות ביצירת ההזדמנות ובמימושה לדייט/זייט/סטוץ יורדת לטמיון, ואז מה? יצאנו פראיירים, כי השקענו אנרגיות לריק.
כן, בעשייה יש משהו שיכול להיות מתסכל, כי אם אין תמורה בעדה, הלא שיש פה תחושה ש"מישהו רימה אותנו". אנחנו הרי עשינו "מה שצריך", אז למה כלום לא קורה? הרי עבדנו, השקענו, ניסינו להזיז דברים, אז למה המשאית עם הפרסים לא מגיעה?!
.
הקוסמוס דפק אותנו, אנשי המעשה! אנחנו ניסינו לעשות מה שאנחנו חושבים לנכון, ולא לשחק לפי הכללים שלו. עוד הוכחה של אנשי הרוח לצדקת אמונתם ש"כל דבר קורה מסיבה מסויימת", "בכל דבר יש שיעור" ו"לא תמיד אנחנו מבינים הכל" (יש לקרוא בטון הציני בו נאמרו הדברים).
אגב, הם גם מרגיזים, כי הם יושבים להם רגל על רגל והעייפות זרה להם, בעוד שאצלנו היא מצב תמידי.
ברירת המחדל היא לקנא באנשי הרוח בשל האופטימיות שלהם: הם מאמינים שהכל יסתדר בסוף ועסוקים בלראות את חצי הכוס המלאה. אבל פה חלוקות דעותינו: אני חושבת שדווקא אנשי המעשה הם האופטימיים, שכן בעיני אופטימיות אמיתית היא לא להסתכל על חצי הכוס המלאה, אלא דווקא היכולת להסתכל על חצי הכוס הריקה ולעשות הכל כדי למלאה.
