לקראת פגרה: משפט האונס של ש' נמשך 3 שנים

במשפטו של הנשיא לשעבר קצב נקבעו ארבעה דיונים בשבוע, דודו טופז הואשם בהליך בזק - אבל הרחק מהעין הציבורית, טחנות הצדק טוחנות לאט. מאוד לאט. בתי המשפט ייצאו בקרוב לפגרת קיץ בת חודש וחצי, מאמצע יולי עד תחילת ספטמבר, ומשפטים רבים המתנהלים בהיכלות הצדק יוקפאו. אלא שעבור רבים המצויים בעיצומו של הליך משפטי, הקיפאון הזה לא ישנה הרבה: גם כך המשפטים שלהם מתנהלים בעצלתיים, מדחייה לדחייה.

ש', תושבת הדרום, מכירה על בשרה את גרירת הרגליים המשפטית הזו. נגד בעלה לשעבר הוגש לפני שלוש שנים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום בגין עבירות אינוס ואלימות חמורות, שנמשכו לאורך כל שנות נישואיהם. מאחר שלא נערך לו שימוע, בוטל כתב האישום והוגש בשנית באותה שנה.

מאז משתדלת ש' להגיע לכל הדיונים, אלא שפעם אחר פעם היא נאלצת לשוב הביתה לאחר שהדיון שלו ציפתה כל כך בוטל - בכל פעם מסיבה אחרת.

כאחת שמעולם לא נזקקה לשירותיו של בית המשפט לפני כן, נדהמה ש' לגלות את הקלות הבלתי נסבלת של מריחת הצדק. "בפעם הראשונה הסנגור דחה את הדיון. אחר כך בעלי לשעבר הגיע ללא עורך-הדין. כשהגיע שלב ההוכחות, הדיונים החלו להתבטל בזה אחר זה". עם כל דחייה, נקבע הדיון מחדש, חודשים קדימה.

כך למשל, כשהגיעה ש' עצמה להעיד, נקטעה עדותה ונקבעה לחודש לאחר מכן. בחקירה הנגדית הסנגור דחה שוב ושוב את הדיונים עד לספטמבר האחרון, אך כשהגיע הדיון - נתקע הפרקליט עם הרכב במרחק שעה וחצי מבית המשפט, וביקש להתנצל. "יש לו אישור של שירותי דרך", אמרה אחותו של הנאשם לשופטים, והדיון נדחה שוב - בחודשיים.

נדמה היה כי כל דיון, במקום לקרב את המשפט לסופו - רק מרחיק אותו. דיון נוסף נדחה בעקבות המלחמה אחרונה בעזה, והחודש - שלוש שנים מתחילת המשפט - כבר סיימה ההגנה את החקירה הנגדית. אבל עדיין נותרו כמה עדים שצריכים להופיע בפני בית המשפט.

"את הדיון מנהלים הסנגורים - לא השופטים"

המקרה של ש' רחוק מלהיות היחיד. היא ממתינה "רק" שלוש שנים - יש כאלה שנאלצים לחכות הרבה יותר. "בבית המשפט, אנחנו, הקורבנות, רק שם ומספר תעודת זהות", היא אומרת. "בית המשפט לא נותן לנו להרגיש שמאחורי השם והמספר עומד גם בן אדם".

ש' מתבוננת מהצד על התנהלות תיק קצב. "כך זה צריך להתנהל", היא קובעת. "אם לאשה שנאנסה ונחשפה לאלימות היה האומץ להתלונן, המדינה צריכה לדאוג לכך שימוצה הדין עם התוקף שלה. צריך לעשות הכל כדי להוכיח את אשמתו או זכאותו של הנאשם. כיום מי שמנהל את הדיונים הם הסנגורים ולא השופטים".

כשהיא נשאלת אם היא רואה את הסוף באופק, היא עונה ב"לא" קצר ופסקני. "זה מתסכל. זה השלב שבו אני רוצה לומר - מעכשיו אני ממשיכה את החיים שלי, אבל מצד שני מדובר באבי ילדיי. איני מחפשת נקמה, אלא רק רוצה לסגור את הפרק הזה בחיי".

ברשימת הדיונים במשפט ניתן להבחין בבקשות דחייה רבות, המתקבלות על ידי השופטים כולן, כמעט ללא יוצא מן הכלל: "הסנגור מבקש לדחות, והם מסכימים איתו - 'כמבוקש', 'כמבוקש', 'כמבוקש'".

הזמן חולף, העדים שוכחים - וההליך המשפטי נפגע

ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה בקריה האקדמית אונו, המייצג את ש', מסכימה עמה בכל הנוגע לגרירת הרגליים המשפטית. "לצערנו הרב, התיקים במדינת ישראל לא מתנהלים כמו שראינו בפרשת דודו טופז, בה הפרקליטות והמשטרה ממהרות לפעול ולפתוח בהליכים", היא אומרת.

"רוב רובם של נפגעי העבירה סובלים מפגיעה קשה בידי מערכת המשפט עצמה, כאשר התיקים שלהם נסחבים שנים במערכת ללא שום סיבה מוצדקת".

"יש בסחבת הזו גם פגיעה נפשית קשה", היא מוסיפה. "הקורבנות לא יכולים להשתקם, וחיים תחת צלו של הליך משפטי. יש בכך גם פגיעה בהליך המשפטי עצמו. ככל שחולף זמן - קשה יותר לעדים לזכור מה בדיוק היה. ולכן גם המערכת נפגעת כתוצאה מהשיהוי".

"כשהעדתי הוציאו לי את הקרביים", נזכרת ש'. "עמדתי בפני חקירה נגדית ארוכה ומתסכלת, כשהסנגור מנסה בכל כוחו לצייר אותי כאשה רעה, זנותית וסוררת. נאלצתי להציף זכרונות שכל כך ניסיתי להדחיק. כל יום עדות 'הפך' אותי. לא ישנתי לילות שלמים, הסתובבתי עצבנית וחסרת מנוחה. המעמד שנאלצתי לעמוד בו, לאחר שפחדתי כל כך לדבר על האלימות נגדי ולהתמודד עם האמת מול הרכב שופטים ומול סנגור קר ומנוכר, היה קשה מאד".

בית המשפט העליון. גם לשם מגיעה הסחבת (צילום: גיל יוחנן)

בתום עשר שנות משפט - שנתיים מאסר

בעיה נוספת שמתעוררת עקב הסחבת, היא הקלה בעונשים של הנאשמים המורשעים בעבירות. במקרה אחד, למשל, החליט בית המשפט המחוזי בבאר שבע להקל בעונשו של נאשם באונס, איומים ומעשה סדום בבת זוגתו לשעבר. משפטו של האיש נמשך עשר שנים תמימות, ובית המשפט החליט להתחשב בעובדה ששינה את אורחות חייו ובפרק הזמן הרב שעבר מאז הוגש כתב האישום - ודן אותו לשנתיים מאסר בלבד.

"כמובן שזה מקומם במיוחד". אומרת ד"ר פוגץ'. "חוק זכויות נפגעי העבירה קובע שבעבירות מין ואלימות ההליכים צריכים להתקיים תוך פרק זמן סביר, אבל אף אחת מרשויות המדינה לא מקיימת זאת. השופטים מקבלים בקשות דחייה בלי לבדוק, ודחיות הפכו לנורמה מקובלת במקום שיהיו החריג. שופטים צריכים פשוט להתחיל לדרוש אישורים לפני אישור דחיות - אישורי רופא, אישורי מילואים וכדומה". ברמז עבה למשפט קצב, היא מוסיפה: "גם אם סנגור לוקח על עצמו ארבעה תיקים המתנהלים במקביל, זו בוודאי לא צריכה להיות סיבה לדחייה".

גם ש' חשה במהלך המשפט כי ניסו לנצל התמשכות ההליכים המשפטיים כדי להגיע להסדר מקל ולהרשיע את בעלה לשעבר בעבירות קלות בלבד. "לאחר מסכת הייסורים הזו, דיברו על הסדר טיעון, שבו יבוטלו אישומים חמורים ביותר, שטבעו בי צלקות פיזיות ונפשיות שלעולם לא יגלידו", היא אומרת. "הוא יורשע רק בעבירות קלות, והכל בגלל הסחבת, האפאתיות ותחושת חוסר המעש שאני חשה מצד המערכת".

אור בקצה המנהרה?

ייתכן, עם זאת, שאנו חוזים כעת בתחילתו של שינוי. מיד עם כניסתו לתפקיד, הכריז שר המשפטים יעקב נאמן מלחמת חורמה נגד הסחבת בבתי המשפט, ולא חסך במלים קשות: "באתי כמייצג הציבור במדינת ישראל שבא למנוע את עינויי הדין הנוראיים ואת התיקים התלויים והעומדים בבתי המשפט והפרקליטות. מטרתנו היא להביא ככל האפשר לייעול המערכת המשפטית".

הגישה החדשה זוכה גם לתמיכתה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, והחלה לחלחל מטה. אמנם קשה לומר שמדובר ברפורמה של ממש, אבל גורמים במערכת המשפט בהחלט מתרשמים שבחודשים האחרונים דברים מתחילים לזוז, לפחות בחלק מבתי המשפט. עו"ד דני אליגון, יו"ר ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין, מסכים כי "צריך להיות פתרון בנוגע להתארכות ההליכים בבלתי המשפט. מן הראוי שהדיונים יתבצעו במועד שלהם". לדבריו, באחרונה משתרשת דרך חדשה המוסכמת בין עורכי הדין למערכת המשפטית.

"אין יותר דחיות שלא לצורך", הוא מצייר תמונת מצב אוטופית משהו. "כדי לדחות משפט צריכה להיות סיבה ראויה.

אנחנו תומכים בכך שגם עורכי הדין ישרישו את תפיסת העולם הזו. כך העומס בבתי המשפט בסופו של דבר יקטן. תיקים רבים ייסגרו בצורה מהירה, לטובת שני הצדדים. המרחק בין דיון אחד לשני יתקצר, במקום חודשים ולעיתים גם שנים הם יתקיימו במרחק של ימים. הרי אחרי שנה-שנתיים גם עורך הדין וגם השופטים צריכים לרענן את זכרונם ולעבור על התיק מחדש".

עו"ד אליגון מציין כי לפחות באזור הדרום, כבר מיישמים את ההנחיות החדשות, אולם הוא מסכים כי עדיין יש הבדלים בין העומסים ודרך ההתנהלות מבית משפט אחד למשנהו.

אפילו ש' מודה שבחודשים האחרונים, החלו השופטים להתייחס לנושא הדחיות - ולהיות קצת יותר אסרטיביים בעניין. "רק לאחרונה החל בית המשפט בניסיונות למנוע את הדחיות הבלתי פוסקות הללו", היא אומרת. במקרה שלה ייתכן שכבר מאוחר מדי לתקן את הנזקים, אבל יכול להיות שעבור אחרים, שמשפטם רק מתחיל - הטחנות יעבירו הילוך.