חופשיות על הבר

הן מתחילות את הערב עם המשפט: "ברמן, אפשר איזה צ'ייסר כאן?", מתעלמות לחלוטין מיתר הבחורות בבר שמגלגלות עיניהן כלפיהן וממשיכות ליהנות כאילו אין מחר. אם תודי בכך, בינך לבין עצמך, איפשהו גם את רוצה להיות כמותן - נטולת דאגות, לכאורה, יושבת לך באיזה בר תל אביבי ומצחקקת עם בחור אקראי.

כולנו מכירות לפחות אחת כזו, בין אם זו חברה שאת לא עומדת בקצב הסיפורים שלה, או ההיא עם האיפור המרוח בפאב השכונתי שלך. אנחנו גם ממהרות לשפוט אותן, מצקצקות בלשוננו וחושבות ש־כאלו? בחיים לא נהיה.

"ואל אישך תשוקתך" קבע ספר בראשית, וגילה את מה שכל בנות חווה כבר יודעות אחת על השנייה. כן, נדמה שלכולנו יש פנטזיה אחת משותפת, פרי צפייה מרובה בסרטי "דיסני": האביר על הסוס הלבן. אותו מכסה לסיר שלך, שפשוט יבוא ויסחף אותך אל עבר השקיעה, ויחד תוכלו לחיות בעושר ובאושר עד עצם היום הזה.

ואז יש אותן, בחצאיות הקצרות ובצחוק הפרוע, הקולני מדי, שעלול לפעמים לערער אותך. אלו שמעזות לגשת אל כל בחור ולעשות את הצעד הראשון, מורדות במוסכמה שחייבים לשבת בשקט ולקוות לטוב ביותר - שאולי תכול העיניים מהצד השני של הבר ישים לב לקיומן. ואם לא, ניחא, יבוא אחר. גברים הם כמו אוטובוסים וכאלה, לא?

"למדתי לא להיקשר. ככה אני לא נפגעת"

תכירי את בקי שרווד, ותעשי את זה מהר, כי היא אוטוטו עוזבת אותנו לטובת ביתה שבארה"ב. בקי בת ה־25 ממישיגן הגיעה הנה לחופשה קצרה מחייה התובעניים בתור סטודנטית לקולנוע ויוצרת סרטים דוקומנטריים. אני אמנם לא גבר שמחפש ריגוש ללילה, אבל היה קשה להתעלם מפצצת האנרגיה עם החיוך הרחב, שממגנטת אליה את כל המבטים בפאב החשוך.

"אני הרווקה היחידה בין החברים שלי ואני אוהבת את זה ככה", היא מספרת לי בקלילות ממכרת. "אני חופשייה לעשות מה שבא לי, וזה כולל גם את החיים האישיים והמקצועיים שלי. אם בא לי, אני יכולה להישאר בבוקר במיטה עם פיג'מה ולראות צ'יק פליקס".

אם את כל כך נהנית מהלבד, למה את כאן?

"אני אוהבת את המשחק. אני אוהבת לגשת למישהו ולראות איך הערב יתפתח. אני אף פעם לא מחכה שיתחילו איתי".

למה בעצם?

"כי החיים קצרים מדי. אם מישהו נראה לי מעניין, אני אגש אליו ואבדוק אם הוא באמת כזה. חלקם אכן מעניינים, חלקם עצובים או לרוב שיכורים מדי", היא צוחקת, "אבל אני מאוד אוהבת לשמוע אותם מדברים. רק מאחד מתוך עשרה אני אקבל את המספר, ובכל אחד מהמקרים אני אקבל גם סקס, אם ארצה. גם את המספר, אגב, אני יכולה להשיג בכל המקרים, אבל אני לרוב לא רוצה אותו בכלל. אני פשוט לא מעוניינת בדייט".

את אף פעם לא יוצאת לדייטים?

"לעתים נדירות", היא עונה אחר רגע של מחשבה. "יצאתי עם מישהו לפני כמה חודשים, אבל זה סתם כי הייתי בודדה והיה חופש מהאוניברסיטה. זו לא המטרה שלי בחיים להכיר מישהו, כי אני לא רוצה להיות מוסחת מהמטרה האמיתית, שהיא ליצור סרטים. רוב החברות האמניות שלי בסוף הגיעו למסלול הרגיל, התחתנו, הקימו בית ומשפחה וויתרו על החלומות שלהן".

אבל להתחתן זה לא בהכרח אומר לוותר על החלום.

"אני לא אומרת שאף פעם לא אתחתן, כי אף פעם לא אומרים 'לעולם לא'. אולי בתקופה אחרת, לפני 30 שנה, הייתי מרגישה את הצורך הזה, אבל היום זה בכלל לא נראה לי הכרחי. אני לא יכולה להסתכן בלאבד את הרצונות שלי".

אין לך חלום על חתונה ושמלה לבנה, כמו אצל לא מעט נשים?

"כל הנשים רוצות אהבה, ואני מאוהבת כל הזמן. אני פשוט מפרידה בין אהבה ובין הדרישות שלי מהפרטנר. אהבה לבדה לא מספיקה כדי להקים חיים משותפים עם מישהו".

אבל איך את מספיקה להתאהב בלי לצאת לדייטים?

"זה די פשוט להתאהב. האינטימיות הזאת שאני פתאום מרגישה באמצע הלילה, זה ממלא אותי באותו רגע. אני גם בן אדם שנוסע הרבה בשביל העבודה, אז למדתי לא להיקשר. ככה אני לא נפגעת".

למרות החסינות הנפשית והקלילות שבקי מתעקשת להקרין לאורך הריאיון, שום לב אינו חסין משיברון, אפילו לא זה של אמריקאית עם ביצים. גם היא הייתה מאוהבת פעם, בבחור בשם סטיילס, שאותו הכירה כשהתנדבו יחד בניו אורלינס לאחר ההוריקן. "בזכותו האמנתי לראשונה שבאמת אוכל להיות אמנית", היא מסבירה לי את ייחודו. "הדרך שבה הוא האמין ותמך בי, בצורה כל כך עיוורת, גרמה לי להאמין בזה בלב שלם".

נו, נשמע מושלם. למה נגמר?

"הוא לא היה טיפוס קרייריסטי במיוחד והיה לי קשה עם העובדה שאין לו חלום. זה גרם לחלומות הגדולים שלי להיראות לא מציאותיים. הדרך שבה אני מתנהלת עכשיו עדיפה לי ולקריירה שלי".

ואת אף פעם לא מרגישה ריקנות בבוקר שאחרי סטוץ?

"להפך, אני מרגישה חזקה. קיבלתי החלטה בעצמי, נהניתי ועשיתי סקס בטוח. לפני 50 שנה נשים לא היו יכולות לעשות את מה שאני עושה. אני אישה צעירה ואני מנצלת את זכויות הנשים".

נו, באמת, אף אחת לא שוכבת בשם הפמיניזם.

"את צודקת", היא פורצת בצחוק מתגלגל, "אני פשוט אוהבת את האורגזמה".

"אחרי שהלב נכווה, צריך לשמור על מה שנשאר טוב טוב"

אז הייתה לנו שיחה על אורגזמה וחלומות על קריירה בחו"ל, אבל מה קורה אצלנו בארץ? ניצן גולדברג, בת 25, היא מנהלת מוקד אבטחה מקריית אונו, שאוהבת לשבור שגרה של עבודה משרדית על ידי יציאות תכופות לפאב האהוב עליה באלנבי. "בשבוע ממש טוב אני אצא כל יום. בשבוע רגיל, אצא מינימום ארבע פעמים".

איך את מתחילה עם גברים?

"אני קולטת את הבחור ובוחנת אותו, בודקת איך הוא מתקשר עם הסביבה. למשל, אם הוא עם חברים, אני בודקת אם הוא השקט, המופנם או דווקא מסמר הערב. אפשר לקלוט את זה בתוך שניות. את מסתכלת עליו, ואם הוא מחזיר מבט - מה טוב, הוא בעניין. אם אין לו את הביצים לבוא אלייך, אז את יכולה לגשת אליו".

ואיך ממשיכים מכאן?

"זה תלוי באדם, אבל בעיקרון לוקחים 'חומרים סביבתיים' ומפתחים אותם לשיחה. לרוב, אם האישה היא זו שניגשה ראשונה, לא צריך יותר מדי והם כבר ייקחו את המושכות לידיים".

כשאת ניגשת לבחור, את כבר יודעת לאיזה כיוון את רוצה שזה יזרום?

"לא ממש. תראי, לפעמים נחמד לי סתם לנהל שיחה עם מישהו שאני מרגישה שמתעניין בי, ואת יכולה להרגיש אם למישהו אכפת או לא, אפילו בסיטואציה של פאב. חוץ מזה, זה משתנה: יכול להיות שאפגוש מישהו שלא ממש יעניין אותי, אבל אני אנסה להוציא ממנו רק דבר אחד וזהו. אם אני רואה שיש פה פוטנציאל, אני אצא איתו כמה פעמים כדי להגיע למערכת יחסים".

קרה שזה התפתח למערכת יחסים רצינית?

"היו שניים שנישקתי במהלך הערב וזה התפתח למערכת יחסים, אבל לא כששוכבים. גיליתי שזה מדע מדויק בקטע הזה. אם מישהו באמת מעניין אותי במהלך הערב, אני דווקא אתאפק, מה שלפעמים קשה לעשות", היא צוחקת, "פשוט יותר לסחוף בנים דווקא כשאת לא שוכבת איתם בפעם הראשונה".

קל מאוד לקטלג את ניצן בתור בלונדינית יפה ונהנתנית, שאוהבת להשתעשע כדי להעביר את הזמן. אולם אם סגרתן את הסיפור כאן, הרי שפספסתן את הבחורה כולה. הרצון שלה ליהנות לא סותר את היותה בחורה נבונה ורהוטה,

 שדווקא כמהה לתחושת ביתיות ומשפחתיות. בגיל 21 התחתנה עם דאריל, תייר שפגשה רק שנה לפני כן בפאב. מערכת היחסים אמנם לא החזיקה, אך התובנות מהסיפור בהחלט כן: "ברור שהיה משהו אימפולסיבי בזה שהתחתנתי בגיל 21, אבל זה דווקא בא ממקום הפוך, של רצון להתיישב ולהקים משפחה. כשהתגרשתי, הייתי די מוכת הלם מזה שאני צריכה לחזור לשוק. שתביני, אני לוקחת מערכות יחסים נורא ברצינות. אין לי בעיה לזרום ולעשות כיף, אבל כשאני במערכת יחסים, אני לגמרי שם. עכשיו, כשאני במקום של לדעת מה זו אהבה, אני דווקא מפחדת מהרגש. זה לא סותר את איך שאני חיה, כי אני יכולה להפריד בין סקס לרגשות. לא תמיד הייתי בקטע של סטוצים, הייתי יוצאת עם מישהו פעם או פעמיים כדי להבין אם אני רוצה כל קשר איתו. הייתי נגד הרעיון של לקחת בחור הביתה מהבר".

והיום?

"אני מסתכלת על גברים ממקום שכלתני. לדעתי, אין דבר כזה גברים מונוגמיים. אני לא יודעת אם המונוגמיה מתה או פשוט לא זוכה עוד לכבוד. הרי גם פעם היו בוגדים, אבל לפחות היה כבוד למערכת, לסיסטם. היום הכול נעשה מלוכלך, אין יור פייס. אני מסתכלת אחרת על מערכות יחסים: נגיד שיש לי מערכת יחסים עם מישהו עשר שנים, והוא אומר לי שהוא שכב עם מישהי בבר כשהוא היה שיכור, אבל הוא אוהב אותי ואיתה זה נגמר - אני לא יכולה להגיד לך בביטחון שאעיף אותו מכל המדרגות. ברור שאני רוצה גבר שיהיה נאמן לי, אבל הבנתי שפשוט יש סיטואציות כאלה. איך ד"ר האוס אומר? 'כולם משקרים'. ברגע האמת, גם אם מישהו חשב שהוא לא יעשה זאת לעולם - הוא יבגוד".

את לא מרגישה שכל הסיפור הזה הוא סוג של פלסבו? תחליף למשהו אמיתי?

"יש בזה הרבה. תראי, זה שאני נמשכת למשל לכיוון של התיירים, יש בזה משהו מאוד נוח, כי הם זמניים והם מחפשים לעשות כיף, כמוני. יכול להיות שאני אכיר מישהו ונבלה יחד שבוע ונתנהג כמו זוג. זה נורא נעים לי, כי באותו רגע זה מרגיש לי אמיתי. קל להיסחף לזה, אך אפשר לצאת מזה באותה קלות. אני לא עובדת על עצמי, כי מלכתחילה אני יודעת שזה לא יימשך. זה לא תופס אותי, או מכיל ומעסיק אותי, זה משהו שאני בוחרת".

איך את מצליחה לא להיקשר? לכבות את המנגנון?

"כי יש בי את יצר הסיפוק. אני בעד זה שבחורות ייצאו ויספקו את עצמן, לא רק בחורים. גם לנו יש מאוויים, רצונות ותשוקות, וקשה למצוא את האדם הזה שייתן לך גם את האינטימיות וגם את התשוקה. לא צריך לדעת לעשות רק אהבה, לפעמים צריך פשוט לדעת לעשות סקס".

יכול להיות שפשוט נשחקת ממערכות יחסים? מהמשחק?

"אני מרגישה שנשחקתי מזמן, אבל כשאני ניגשת אל מישהו בבר, אני לא עושה זאת כדי לפתח מערכת יחסים, זה רק תוצר לוואי אפשרי. אני עכשיו בקטע של למלא את עצמי, לא לחפש אחר משהו שימלא אותי. אם תתפתח מערכת יחסים על הדרך, זה יהיה נחמד, אבל אני שם בשבילי".

וכשיבוא האדם הנכון?

"גם אז אני אהיה עם האצבע על הדופק. זה בא עם סקפטיות וחשדנות. אחרי שהלב נכווה, צריך לשמור על מה שנשאר טוב טוב. כאב לב זה לא משהו שאפשר לקחת בשבילו אדוויל".

"אני חייבת את זה לילדה הדחויה שבי"

מוריאל כוכבא, מנהלת מאגר חיי לילה באפליקציית wozzon, היא בחורה בת 23, שבדומה למרואיינות הקודמות, לוקחת בציניות את החלומות הרומנטיים שעליהם אנחנו מפנטזות: "יש את אלו שיושבות בבית ומחכות לאביר על הסוס הלבן, אבל זה לא באמת עובד ככה. אם את רוצה משהו, את צריכה להשיג אותו בעצמך".

היא נהנית לצאת ולא מתנצלת על כך, ויש לה אפילו שפה משל עצמה בכל הנוגע לתופעת הבנות שזורקות עצמן על גברים: "עבדתי פעם בתור ברמנית, וכשאת לא בתוך הסיטואציה, את רואה את זה יותר. הייתי קוראת לזה 'הפרצוף של הגרושה'. מדובר בבחורה שלא יכולה לשבת לבד לרגע. אם היא עדינה היא פשוט תסתכל על כל הגברים בבר, ואם היא לא, היא אשכרה תתיישב ליד בחורים ותיזום שיחה או תשחק אותה שיכורה. זה פתטי ויוצר אפקט הפוך. אם יצאת במטרה להכיר מישהו, את מתרחקת מהמטרה".

מוריאל 

ולמה את יוצאת?

"אני מודה שלרוב יש תקווה למשהו מעבר. היום כבר אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע, זה יכול להתפתח גם מפגישה במועדון. את הבחור שגרם לי לשברון הלב הכי גדול הכרתי דווקא במסיבה עם אלכוהול - הוא רק עמד ודיבר איתי כל הלילה ולא ניסה משהו מעבר, וזה מה שקסם לי. עם הזמן את גם לומדת מה את אוהבת, איך את מוכנה שידברו אלייך ואיך לא, להציב גבולות ולהגיד לא. בשורה התחתונה, מה שאני באמת מחפשת זה לא מישהו ללילה אלא קשר אנושי. אבל זה בהחלט יכול להיות גם סתם חיפוש תשומת לב, או ניפוח אגו".

ומה אם דוחים אותך?

"צריך לדעת איך לא לקחת ללב, וזה בדיוק הקטע של לעבוד על הביטחון שלך. כשהייתי נערה בתיכון הייתי שמנה ודי דחויה. לא ידעתי איך לדבר עם בנים ולא היה לי ביטחון עצמי בשיט. מראש הייתי שוללת: 'לא, הוא בטח לא ירצה'. בדיעבד, הבנתי שזה קשור רק למה שאת משדרת. היום אני כבר לא מרגישה שאני צריכה להתפשר ואני יכולה להשיג את מי שאני באמת רוצה".

חברות מסתכלות על הביטחון החדש הזה בעין עקומה?

"הן אומרות שהן לא עומדות בקצב, אבל אני יכולה להגיד לך שזה נראה ונשמע הרבה יותר ממה שזה באמת. אולי אני מרגישה שאני חייבת את זה לילדה הדחויה שבי. בעיקר להוכיח לעצמי שעכשיו יש לי צומי. חוץ מזה, זה גם נושא שיחה די כיפי בסך הכול".

אבל מתוך רצון לרצות את הילדה ההיא, את לא מרגישה שאת בוגדת ברומנטיקנית שבך?

"לא, כי כשמשהו כן מתפתח, אז היא באה ותופסת מקום. כשאת רומנטיקנית בשלב של החיפושים, את עלולה להשלות את עצמך, ואז כשזה נגמר, את לוקחת את זה למקום נורא עצוב. זה בעצם סוג של מגננה, את מלמדת את עצמך לקחת דברים בקלילות ואת לא נכנסת לזה רגשית עד שיש לך סיבה טובה באמת. זה כמו שכולן רוצות לזכות בלוטו? אני פשוט ממלאת את הטופס שלי כל פעם מחדש".