אביב הגיע, אבא בא

פסח הגיע. זה כבר הפסח המי יודע כמה שלי כבעל טור ולצערי שחקתי את כל המטאפורות האפשריות לתיאור הזרם הטרנס-אטלנטי שמגיע מהארץ לניו-יורק בחג האביב. כן כן, מ"יציאת מצרים 2" ועד ל"מחירות לעבדות" השתמשתי בכולן.

בכל מקרה, אבא בא, והוא כבר בדרך איזה 40 שנה לפחות, וסוף סוף הוא הצליח לארגן לעצמו בזכות עזרתם הנדיבה של ימי חול מועד ונופל בתחנונים על כפות רגליו של הבוס. ושוב מוכיחה המסורת שחכמינו זכרונם בהחלט לברכה ונקיון פסח לא הונפץ מאין. הבית, שלא ראה סמרטוט מאז פסח 2010, ראה סמרטוט וקירותיו רעדו מהתרגשות. אחרי הסרת האבק מהרצפה בעזרת פטיש אוויר וקמצוץ פלוטוניום, נוספו לבית עוד 20 מטרים מרובעים ומאסטר בדרום.

למרות שנצפתה הקלה רגעית בלחץ, עכשיו כשיש חדר נוסף לשכן את האורח, הלך הרוח היה בקרשים. שבועיים עם אבא, אחד על אחד, מאנו-א-מאנו, יכולים לערער בנאדם. כל המייל בונדינג הזה הוא קצת כיתה ה' כאילו. ובנוסף רף הסבלנות שלי ירד כל כך, שכל מה שאני מצליח לסבול יותר מעשרים דקות רצוף זה שלומית והפלייסטיישן. בנפרד. שניהם ביחד מחרפנים אותי. אז שבועיים עם אבא?? בואו נתערב שאני אוטוטו מחוץ לצוואה.

יאללה יאללה תרגע כבר, אומרת לי שלומית. מה אתה רוצה? אתם מסתדרים עלאכיפאק והכל יהיה בסדר. תקח אותו לסיור התיירים, לכו למשחק בייסבול, תן לו לקנות לך איזו חולצה ותסגור עניין. תכל'ס, צודקת הילדה. ניגשתי למגירה בחדר ושלפתי את תיק התדריכים. בפרק 4 תת-סעיף 1.3 מצוין כי אחת הפעולות הבסיסיות שיש לבצע עם התייר המזדמן היא צפיה במחזמר בברודוויי. אז איזה מחזמר? לא התחשק לי לשלם על שירים של בונו, חוצמזה שאבא כבר לא צעיר ואני לא יודע מה יקרה אם יתרסק עליו פתאום איזה עכביש.

אפשרות שניה, שקסמה לי עד מאוד, היה ערב בסיטי הול עם "פריירי הום קומפניון", או בתרגום העילג של איגוד מפיצי הסרטים בארץ, "המדריך לחיים בכפר". למי שלא שומע NPR... מה? מה זה אן.פי.אר? נו, נשיונל פאבליק רדיו? כן, רדיו! לא פנדורה, רדיו כזה שצריך בשבילו טרנזיסטור... iTransistor ? לא משנה. פריירי הום קומפניון זו תוכנית רדיו שרצה כבר יותר משלושים שנה – סלט של מערכונים, שירים, סיפורים, בניחוח אמריקנה, הרבה הומור עצמי והכל מוקלט בשידור מול קהל. אבא, דמיין לעצמך ששייקה אופיר מנחה ערב בליווי להקת התרנגולים עם הופעת אורח של הגשש. נשמע קצת ארכאי אבל זה הקסם של הרדיו.

את טיימסקוור לא ראיתי יותר משנה, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. אנחנו מפלסים את דרכנו בין טיפות אביב עצל אל עבר אולם התיאטרון הישן ומתייבשים בכיסא. בשעה שש בדיוק, רדיופונית אחת מזכירה בג'ינגל נעים שאנו מועברים לייב מעל גלי האתר וגאריסון קיילור, הוגה-מפיק-כותב ומנחה התוכנית, עולה לבמה.

"שבוע שקט עבר על אגם וו-בגון, מינסוטה" הוא מכריז בקול הצב המפורסם שלו ומתחיל לגולל את עלילות העיירה הדימיונית, שהפכה לאחד מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של התוכנית, העיירה בה "הנשים חזקות, הגברים נראים טוב, וכל הילדים מעל הממוצע". באותו השבוע, להקת ברבורים יפי תואר עברה מעל העיירה שלנו, מספר קיילור, בדרכם מג'ורג'יה לעבר ערבות קנדה, שם הם חונים לקיץ ארוך של אהבה. אותה להקת ברבורים הזכירה לרגע את האביב בו הם נחתו על האגם שרק הפשיר אחרי החורף הארוך, ונראו מרחוק כשמיכה לבנה וצחורה. כשסיימו הברבורים את עצירת הביניים והמשיכו הלאה, ברבור אחד נשאר לבד מאחור על האגם. וגם כאשר מורה לביולוגיה שייט בסירה קטנה לעבר הברבור ושיחרר את חבל הדייגים שהיה קשור לכנפיו, הציפור לא זזה ממקומה. תושבי העיר אספו את הברבור הביתה בתקווה שיום אחד יאגור מספיק כוחות בכדי להצטרף אל חבריו, אבל נראה היה שהברבור מתעניין יותר בחבורת הכלבים המקומית מאשר בלהקות הציפורים שחולפות בשמיים. לאט לאט הברבור החל להסתובב עם כלבי השכונה והם, מצידם, קיבלו אותו כאחד מהם. במשך מספר שנים התרוצצו הכלבים והברבור יחד, והברבור ידע לחקות את קולם, עד שקרקוריו נשמעו יותר ויותר כמו נביחות. מוסר ההשכל הוא כמובן שלברבור יותר קל להפוך לכלב מאשר לכלב להפוך לברבור.

אתם הבנתם את זה? אז בואו אני אסביר לכם: הסיפור נושא איתו מסר לכל ההורים המאזינים כדי לעזור להם להבין איך קורה שילדהם עוזבים אותם למקומות רחוקים כמו לוס-אנג'לס או ניו-יורק, משתלבים ונטמעים בתוך קהילה אחרת לגמרי, לומדים לחקות את דרך החיים השונה כל כך ולא מרגישים צורך לחזור למקום ממנו באו, או להשתלב חזרה בחבורה או בחברה אליה השתייכו בעבר.

כשנגמר הערב, יצאנו מהאולם והסתכלנו אחד על השני. אני, מנסה להסתיר את הדמעות שאלתי: "נו אבא? מה אתה אומר?"

אבא שלי הביט בי עמוק בעיניים ואמר, "בן, הלוואי והייתי מצליח להבין מה לעזאזל הם אמרו".