סדום, נבדה

לא מספיק שאת חגי ומועדי ישראל אני מבלה רחוק רחוק מהבית, אלא גם שבשנים האחרונות ישנה מגמה לחגוג אותם רחוק מהבית השני שבניו-יורק. אני כבר ממש לא זוכר מתי עשיתי ליל סדר שלא באיזה מוטל דרכים מעופש. ביום כיפור שעבר עיניתי את נפשי וקיבתי מחובק לאסלת בית-שימוש בניו-אורלינס, מבקש סליחה על שבחרתי לשתות גם לזכר ההוריקן השביעי, ובסיבוב הנוכחי מצאתי את עצמי מברך שנה טובה ואוכל בננה בדבש בלאס-וגאס (לא היו תפוחים בבופה, רק בננות).

לאס-וגאס היא בהחלט העיר הכי סחלעא שיש. יותר קל לי להמליץ לבקר במחנה הפליטים ג'בלייה. שם לפחות יש אחלה חומוס. בווגאס, לעומת זאת, אין ולו דבר חיובי אחד שניתן לזקוף לזכותה של עיר הפלקט המג'ויפת הזו. גוש הזוהמה עשוי כולו פלסטיק. שני סוגים של פלסטיק, ליתר דיוק, ז'יטונים וציצים מנותחים, והמקום מייצג את כל מה שרע באמריקה. רע מאוד. הסטריפ המפורסם הוא חגיגה של טעם רע, והזיוף שולט בהרי הבטון המתנשאים אל על. וגאס נותנת הרגשה של עושר חסר גבולות, הכסף זמין, האלכוהול זורם והארנקים של לואי ויטון עומדים יפה יפה בתוך עוד בנין משוגע של פרנק גארי והכל על רקע בתי ההימורים החדשים והנוצצים שצמחו בשנים האחרונות כפטריות אחרי דיפרשן.

אבל באמריקה המתפרקת של 2011 קשה לשכוח שהכוח המתפרץ מבעד לאפילפסיה של נורות ה-LED הוא בסך הכל עוד חוב בפנקס החשבונות של סין. המזרקה בבאלג'יו היא עוד מגנט מזומנים ומבעד לברזלי האייפל טאאור אשר מתנשא מעל מלון פאריז לא רואים את השאנז-אליזה, רק את ירוקת הלבד על שולחנות הפוקר והבלק-ג'אק. כמו ב"ארץ הישימון" של ת.ס. אליוט, יש בווגאס כל כך הרבה ובכל זאת הכלום שולט.

הקטע המוזר הוא שלמרות שבכל פעם בה מזכירים את שמה של העיר המדברית אני מקיא קצת בפה, עדיין לא מפריע לי לחזור ולפקוד את לאס-וגאס כמעט כל שנה. העיר מתפקדת כחריץ הביוב של אמריקה ובשלב זה או אחר אני מוצא עצמי זורם לשם יחד עם שאר המיץ של הזבל. פשוט יוצא. אם זה לקראת טיול במדבריות יוטה, או כמו בסיבוב הנוכחי, כנס עם העבודה. וזה לא שבא לי לחזור כי אני אוהב להמר. להיפך. שלוש דקות על הרולטה ואני חוטף התקף לב. גם אם שמתי שלושה דולרים. גם אם הכסף לא שלי. נורא מלחיץ אותי הקטע הזה, לראות את הכל נעלם לתוך חור שחור, או כמו שאמר האנטר ס. תומפסון: "לאס וגאס היא עיר נוראית ללוזרים".

ואני קצת לוזר מטבעי ובעיקר תפרן. כן, אחת הבעיות הקשות שלי היא שאין לי ממש כסף ולאס וגאס בלי כסף היא כמו כאב ביצים אחד גדול. כל מה שנותר לעשות הוא לבהות לכיוון האוביסית על הטוסטוס מול הסלוט משין. בידה קוקטייל ירוק רדיואקטיבי וסיגריה שצריכה לפגוש דחוף מאפרה. מתוך חולצתה יוצא גומי אדום שבסופו כרטיס תקוע בתוך מכונת המזל בעוד היד הפנויה לוחצת ברפטטיביות מטמטמת על כפתור מואר שמסובב את הדובדבנים, התפוזים והשביעיות. הזכיה סיזפית והכסף עולה ויורד, עולה ויורד, עולה ויורד ויורד ויורד.

זה לא נתפס לראות את סכומי העתק שנשפכים על רצפת הקזינו. אנשים עם יותר מידי ג'ל בשיער מעיפים ז'יטונים בלי למצמץ, בזמן שאני סופר את תקציב ארוחת הצהריים. אני תמיד יוצא מווגאס עם אותה ההארה: בחיים, אבל בחיים לא אוכל לזרוק ככה כסף בלי לחשוב. הם ואני לא קורצנו מאותו החומר. לנצח אשאר מפסידן, עני מרוד, בזמן שאלה, אלה ינשפו על הקוביות שוב ושוב ויחכו לשבע המזל כאילו הם משחקים בשטרות של מונופול.

אני אמור לשנוא את וגאס בכל רמ"ח איברי אבל לא. אני יודע שגם שנה הבאה יצא לי להיות שם בדרך כזו או אחרת ואני די מבסוט לחשוב על עצמי מפזפז בין טינופת ההימורים למכסיקאים המתופפים על גלויות חושפניות של נערות ליווי זמינות. לואיס בלאק הסביר את זה יפה: "הסיבה שצריך לבקר בלאס וגאס היא בגלל שזוהי הפעם השניה, הפעם השניה בהיסטוריה, בה בנו מחדש את סדום ועמורה. העיר חזרה! ולנו יש את ההזדמנות לראות את זה לפני שהכל הופך למלח". כי וגאס זה אמריקה אקסטרים. העוצמה, האפשרויות, הכסף והחופש. אלו בדיוק הסיבות שכולנו הגענו לכאן רק שכאן כל אלו על אל.אס.די.