כדורסל זה החיים. היתר זה סתם פרטים
איך משחק אחד של הלוס אנג'לס לייקרס בחג המולד החזיר לי את האהבה לספורט, וכמה כיף להיות עיתונאי באמריקה. וגם, נס חנוכה קטן
כשהייתי בכתה ח' ביקשה מאיתנו המורה לרשום על פתקים מה אנחנו חולמים לעשות כשנהיה גדולים, כדי שאפשר יהיה לפרסם את זה בספר המחזור. לא מה אנחנו רוצים להיות, מה אנחנו חולמים. יש הבדל. זה כמובן פתח את הדלת לאפשרויות גם בלתי מוגבלות וגם בלתי אפשריות - מחלומות להיות אסטרונאוט ועד נשיא ארה"ב. אני כתבתי שהחלום שלי הוא להיות עיתונאית ספורט. באותו שלב זה נראה לי ריאלי כמו להיות נשיא ארה"ב. אבל לא הרבה שנים אחרי, זה בדיוק מה שהייתי.
ספורט הוא האהבה הראשונה שלי ועיתונות ספורט היא המקום בו הקריירה המקצועית שלי התחילה וגם נמשכה הרבה מאוד שנים. היו תקופות בהן חוץ מספורט, שום דבר לא היה חשוב לי. זה אפילו לא כל כך היה משנה באיזה ענף. ביום חמישי חיכיתי כל היום לראות את מכבי תל אביב בערב. בשבתות הלכתי לראות ילדים משחקים כדורגל, אחר כך נצמדת לרדיו לשמוע 'שירים ושערים' ובערב כמובן רואה 'מבט ספורט'. ביום ראשון הלכתי לראות כדורסל. פעם אפילו הלכתי למשחק כדוריד. כשהפועל חולון כדורסל אהובתי היתה מפסידה, לא הלכתי למחרת לבית ספר. בשלב מסויים המורים הפסיקו אפילו לשאול איפה אני, הם פשוט פתחו את העיתון, בדקו את התוצאה של הפועל חולון מאתמול בערב, וידעו. זה היה קיצוני, ובמבט לאחור ממש חולני. אבל אהבתי את זה אהבת נפש.
עם השנים ועם הגיל, ובעיקר עם המיאוס המוחלט מהספורט הישראלי והצורה בה הוא מתנהל, דעכה התשוקה שלי לכל סוגי הספורט האפשריים. זה כולל את מה שאהבתי כנראה הכי הרבה: ספורט אמריקאי. וכשהגעתי לכאן, אחת התקוות שלי היתה שהחיים פה – והריחוק מהביצה הבאמת דוחה של הספורט הישראלי – יחזירו לי את ההתלהבות מספורט אמריקאי. לקח קצת זמן, גם בגלל שביתת ה-אן.בי.איי, אבל השבוע זה קרה. השבוע ראיתי סדרה של משחקי פוטבול מרתקים וקצת כדורסל מכללות, אבל הדובדבן האמיתי היה משחק אן.בי.איי אחד.
תקשורת ועיתונות הן עניין מקודש באמריקה. אפשר להעריך את זה במיוחד אחרי שעוברים הרבה שנים במקבילות הישראליות. אם נצמצם את זה לספורט, אז בארץ, עיתונאי שמגיע לסקר משחק, זוכה בלא מעט מקרים ליחס של סרח עודף – כן, אנחנו חייבים לתת לך להיכנס ולסדר לך מקום ישיבה סביר, אבל באמת שהיינו מעדיפים שלא. היום זה כבר השתפר, אבל המרחק ממה שקורה כאן עדיין גדול עוד יותר ממרחק הטיסה בין ישראל לארה"ב. כאן, עיתונאי הוא מלך. לא משנה אם הוא בא לסקר את עלייתו של סרט חדש או שהוא הולך לאליפות ארה"ב בטניס או למשחק אן.בי.איי – ברגע שהוא מקבל אישור, היחס אליו הוא, ובכן, כמו למלך.
יש מקרים שזה די שקוף וקצת מעיק על המצפון האתי. ברגע שיחצ"נים מטיסים אותך וממקמים אותך במלון מפואר ודואגים לכל מחסורך, תרצה או לא, זה ישפיע על איך שתסקר את ההצגה, המופע, הקונצרט או הסרט. האתגר הוא למזער את ההשפעה הזו למינימום. אבל כשאתה מגיע לסקר משחק, ניגוד האינטרסים לא קיים בשום צורה. זה שיפנקו אותך עד שתעלה שלושה קילוגרם ביומיים, לא יעזור להם אם הקבוצה שלהם שיחקה רע והפסידה. בגלל זה, מכל האירועים שתעודת העיתונאי שלי עזרה לי לראות מיציע העיתונות, מרשים מכולם הוא היחס שאנחנו מקבלים במשחקי אן.בי.איי. עזבו כניסה נוחה, מזון בשפע, עמדות מחשב ונציגים שמוכנים לעזור בכל דבר. העניין העיקרי כאן הוא הגישה לשחקנים ולמגרש.
וכך, לפני המשחק, נפתחים חדרי ההלבשה לתקשורת כמעט עד רגע עליית השחקנים למגרש. אתה יכול להסתובב שם בחופשיות, לראות את קובי בראיינט מתלבש, את לברון ג'יימס מתחמם ואת דירק נוביצקי יושב על הכורסא המפוארת שלו ומקשיב למוזיקה. אתה יכול לראיין את השחקנים ממש עד כמה דקות לפני שהם חייבים ללכת לשחק. אם משעמם לך בחדרי ההלבשה, אתה פשוט יכול לעלות למגרש ולהסתובב בו בזמן שהשחקנים מתחממים. אף אחד לא יגיד לך כלום. ברגע שיש עליך את האקרדיטציה הנכספת, אתה באמת כמעט בלתי ניתן לעצירה.
אחר כך אתה הולך לשבת ביציע העיתונאים, שזה המקרה היחיד בו עיתונאי לא אמריקאי יכול להרגיש במגרשים מסויימים כמו אזרח סוג ב'. כיוון שבסופו של דבר מספר המקומות הטובים מוגבל, הם מוקצים כמובן לעיתונאים האמריקאים החשובים, מפורסמים ומקושרים. במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, לדוגמא, נשלחים העיתונאים הזרים כמעט לשורות האחרונות באולם. שזה אמנם יכול לבאס, אבל אז מגיעה המחצית ואיתה הבופה המשובח שמשכיח כל אי נוחות אחרת.
דקות ספורות אחרי סיום המשחק, נפתחות דלתות חדרי ההלבשה שוב ועשרות עיתונאים נוהרים פנימה, דוחפים מיקרופונים לפרצופים מיוזעים ומנסים לנצל את האדרנלין המטורף ששחקנים נמצאים בו, להוצאת ציטוטים שבמצב אחר אולי לא היו נאמרים. לאף אחד אין טענות, כולם מבינים שזה המשחק, כולם מבינים שזה טוב לעניין בליגה, והעניין בליגה טוב לעסקים, והרי בסופו של דבר זה באמת מה שחשוב. שיהיה טוב לעסקים.
הפעם האחרונה בה הייתי במשחק אן.בי.איי היתה לפני כמה שנים טובות, נדמה לי שזה היה משחק של הניו יורק ניקס בגארדן. זה כבר היה עמוק בתוך תקופת ההתנתקות שלי מספורט. ישבתי במשחק והשתעממתי. כשיצאתי החוצה אמרתי לעצמי שצריך להודות כי הקטע הזה נגמר. אם משחק אן.בי.איי לא מצליח לרגש אותי, אז זהו זה.
כל זה עד יום ראשון האחרון, חג המולד, בו הלכתי לסטייפלס סנטר לראות את הלייקרס נגד שיקאגו בולס, ופתאום קרה לי נס קטן. פתאום הכל חזר. עזבו את הצ'ופר של להיות עיתונאי במשחק כזה, עזבו את הקטע המשעשע של להסתובב על הפרקט ולראות כל מיני כוכבים הוליוודיים יושבים מסביב. לא, הפעם זה היה המשחק עצמו נטו. פשוט הנאה מכדורסל אן.בי.איי. זה אפילו לא היה משחק גדול, אבל הסיום שלו היה דרמטי, מותח ומלהיב, והוא עשה לי נעים בגב כפי שאף אירוע ספורט לא עשה לי כבר הרבה שנים. וגם בשביל זה, היה שווה לבוא לכאן.
***
יום אחרי הנר הראשון של חנוכה, שאל אותי מישהו איפה עשיתי הדלקת נרות. אמרתי לו שאפילו כשעוד הייתי בארץ, כבר לא ממש הקפדתי להדליק נרות בחנוכה. "אם תישארי פה הרבה זמן", אמר במהירות, "תראי איך תחזרי לעשות את כל החגים, ולא תאמיני כשיום אחד גם תעשי קידוש". אמרתי לו שהוא מדבר שטויות ואין סיכוי שזה יקרה.
יומיים אחרי מצאתי את עצמי משתתפת בהדלקת נר רביעי. מי יודע, אולי הקידוש באמת לא כזה רחוק.
