אלכס פאבליץ'

לשאלה, "מה אתה עושה בחיים?" אלכס פאבליץ', 20, עונה בגוף עתיד. אני אהיה סופר, הוא אומר בוודאות, למרות שכרגע הוא באריסטה בבית קפה בברוקלין. הוא עוד לא פרסם דבר, אבל עשרות מחברות, ובהן אנשים, התרחשויות ומערכות יחסים שנפרשות על פני שלוש מדינות ועשר שנות חיים, ארוזות אצלו מתחת למיטה, מחכות לרגע שלהן. הרגע, הוא מאמין, כבר הגיע.

איך התחלת לכתוב?

"נולדתי באוקראינה, בעיר דונצ'ק. אבא שלי יהודי-רוסי ואמא שלי נוצריה. באוקראינה זה עשה אותי יהודי. לא חוויתי אנטישמיות על בשרי, אבל מצד שני תמיד הייתה איזו חרדה באוויר: כל ההיסטוריה, ההריסות של השטעטלס, שמועות על התקהלויות ניאו-נאציות מחוץ לעיר... יכול להיות שזה היה רק אני, האופי שלי, אבל אני זוכר שתמיד הרגשתי שאני חי על קרח דק, שאם לא אהיה בסדר עם כולם מישהו עלול להצביע עלי ולהגיד: "אתה! אתה לא אחד משלנו, אתה לא שייך, באיזה זכות אתה עושה בעיות?". ובאמת קרה פעם או פעמיים שילדים בבית הספר הציקו לי בגלל שאני יהודי.

בערך בגיל 10 התחלתי לכתוב יומן. הייתי ילד מאד שקט, שמרתי על הפינה שלי ולא משכתי תשומת לב, אבל ביומן הייתי כותב סיפורים בהם אני מראה לכולם מי אני. לפעמים הייתי זה שמלמד אותם לקח ולפעמים הייתי זה שמציל אותם. תמיד הסיפורים היו אלימים, והייתה לי תחושה שאם מישהו יראה אותם, אני אסתבך, אז שמרתי עליהם בסוד. כשעלינו לארץ, כשהייתי בן 12, השארתי אותם בארון. רק את המחברת האחרונה לקחתי איתי בתיק.

"כל החיים הבטיחו לי שנעלה לישראל, הבית שלנו, מדינת היהודים. הייתי מאושר כשזה קרה, רציתי לעשות בר מצווה בכותל. אבל נחשי מה? פתאום גיליתי שלא משנה מה הייתי באוקראינה, בישראל אני בכלל לא יהודי. אמא שלי נוכריה, 'גויה', וגם אני. הסבירו לנו ששנינו יכולים להתגייר. זה יקח זמן, פרוצדורות, וגם אז יחולו עלי כל מיני חוקים משונים שאני עד היום לא מבין. בר מצווה, עלק. הרגשתי שאני מתפוצץ מבפנים מרוב כעס, אבל שתקתי. השלמתי עם זה שאני זר שמסתכל על אנשים מבחוץ, מסתכל וכותב. עד התיכון לא היו לי חברים. רק בשנה וחצי האחרונות, כאן בניו-יורק, התחלתי להרגיש שאני בסדר, שאני נורמלי, שאני כמו כולם. אולי כי כאן כולם בעצם לא שייכים".

מה הביא אותך לניו-יורק?

"ההבטחה לאמא שלי שאנסה להיות בנאדם. על מה אני מדבר? כשהייתי בן 15 ההורים שלי התגרשו. אבא שלי, שלא היה מרוצה מהחיים בישראל, עבר לגור עם אח שלו בארה"ב. אני נשארתי עם אמא בישראל. למדתי בתיכון לאמניות בת"א, במגמת קולנוע, ושם זה שהייתי שתקן ודכאוני פתאום עשה אותי פופולארי. התהפכתי – כל החיים הייתי כזה ילד טוב ושקט, ופתאום, בום! כל המופרעות יצאה החוצה. כיתה י"ב הייתה מסיבות על החוף, לילות בגינת שנקין בתל אביב, סקס, סמים. הייתי חוזר הביתה אחרי יומיים עם אישונים בגודל של כדורגל. אמא שלי תלשה את השיערות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חי את החיים באמת, בלי פחד, עד הסוף".

אחרי התיכון (למרות כל המופרעות עשיתי בגרות מלאה – תמיד הייתי תלמיד טוב) לא הייתי חייב להתגייס. לא התכוונתי להתנדב וגם לא רציתי ללכת ללמוד. רציתי לטייל. אמא פחדה שאלך בדרך רעה, אז היא עשתה איתי עסק: היא תשלח אותי לגור עם אבא בניו-יורק, ושניהם יעזרו לי לממן לימודים בכל מסלול שאבחר. בתמורה אני צריך להבטיח לתפוס את עצמי בידיים".

מה הרגע הכי קשה שלך כאן?

"בערך חצי שנה אחרי שבאתי, עדיין לא ידעתי מה זאת ניו-יורק, התייחסתי אליה כאילו היא תל אביב. ערב אחד ישבתי בוושינגטון סקוור עם כמה מוזיקאים שהכרתי, והעברנו בינינו בקבוק וודקה בתוך שקית נייר. שמתי לב שאני קצת מסוחרר, ואמרתי על זה משהו לבחורים שישבו איתי. גם הם הרגישו מוזר. פתאום גבר בן איזה 40 שישב איתנו, לא יודע מי זה או מאיפה הוא הגיע, אמר: 'אה, כן, שמתי כמה טיפות של ספיישל קיי בבקבוק'. את יודעת מה זה ספיישל קיי? קטמין? קוראים לזה גם 'סם האונס'. האחרים לא ידעו ונשארו לשבת, אבל לי היה ברור שעוד דקה אני מעולף על הספסל והגבר הזה עושה איתי מה שבא לו! אמרתי שאני הולך לשירותים בסטארבאקס, ועזבתי אותם. הרגליים שלי בקושי זזו. העיניים שלי לא הצליחו להתמקד. חשבתי שהאיש רודף אחרי. רק הפחד החזיק אותי על הרגליים, הפחד שאחרי כל מה שעשתה וכל מה שעברה, אמא שלי תאבד את הבן שלה בגלל שהוא אדיוט. בגלל שהוא טיפש ואנוכי מידי למלא את ההבטחה שלו, איש אחד סימם, אנס והרג אותו. או שהוא הלך מסומם בכביש ונדרס. או נפל מסומם על המסילה של הסאבוויי. ככה המשכתי ללכת ולהזות איך אני נהרג ואיך אמא שלי בוכה, עד שהגעתי הביתה. זה היה הרגע הכי קשה שלי החיים אני חושב. זאת הייתה גם נקודת המפנה. משם ואילך באמת התיישרתי".

מה הרגע הכי מאושר שלך כאן?

"כשאבא שלי נתן לי את המעטפה מניו סקול, שהיה כתוב בה שהתקבלתי ללימודי כתיבה יוצרת. הייתי גאה לא רק כי התקבלתי, אלא בגלל מה שהתקבלתי בזכותו: העבודה שהגשתי להם הייתה אחת מהמחברות שלי מתקופת התיכון, שתרגמתי לאנגלית. לא שיניתי כלום, רק תרגמתי. זה אמר לי שאני באמת סופר ושתמיד הייתי סופר. עכשיו אני יודע שכל מה שאני צריך לעשות זה להמשיך לכתוב".