טרור־פורנו

הפילוסוף המדיני היהודי־צרפתי ריימון ארון הגדיר פעם את הטרור כ"מעשה אלים שהשלכותיו הפסיכולוגיות עולות על אלה המעשיות". ואכן, בטרור לא סופרים רק את מספר האנשים שנהרגו, אלא גם את מספר האנשים שנכנסו לחרדה כתוצאה ממנו, כמו גם את ההשפעה הציבורית, הלאומית, הכלכלית והמדינית שלו.

כך עלול לקרות שקבוצה קטנה של אנשים, עם כמות פגיעות מצומצמת, מפיצה חוסר ביטחון וחוסר ודאות במדינה שלמה. זה מלחיץ את מקבלי ההחלטות, שמגיבים בעוצמה, וזה מעודד עוד טרור, ושוב הסלמה, עד לקריסה. זו מטרת הטרור הערבי בישראל.

אבן שמיידים טרוריסטים עלולה להפוך לכדור שלג ענק, בין השאר בעזרת אמצעי המדיה השונים — הזכוכית המגדלת של הטרור. על הרשת קשה לשלוט, אבל ממילא האזרח הישראלי משתמש לרוב במדיה האלקטרונית המסורתית, טלוויזיה ורדיו, כדי להתעדכן מיידית במתרחש. והנה, בכל פיגוע מזנקת עליו הבהלה: שידורים חיים, אולפנים מיוחדים, דיווחים סוערים מהשטח — ללא עריכה, מיון או בקרה. כתבים מבולבלים, אזרחים צועקים, והמהומה רבה. זו בדיוק מטרתו של הטרור, כל טרור. האפקט מועצם גם מסביבת הפיגוע שמגיעה לכל בית — המראות, השמועות, הקולות, הירי, החולשות — וזו כבר פורנוגרפיה של טרור. ויש אנשים שמתמכרים לה.

לתקשורת האלקטרונית יש חלק עצום בהפצת וירוס החרדה למיליוני אנשים, והיא חייבת להבין זאת. פיגוע דקירה משועתק למיליוני בתים והופך למיליוני דקירות. די במראות המצולמים כדי להפיץ חרדה, אך לשידורם ברצף, שוב ושוב ושוב, יש השפעה פסיכולוגית מתמשכת, חמורה והרסנית.

בארה"ב יש כללים ברורים לכל כלי התקשורת בכל הנוגע לכיסוי פיגועים המוניים או אסונות, ורואים זאת היטב בפיגועי הירי המתרחשים שם בתדירות גבוהה: אין שידורים חיים, הצילומים הערוכים היטב הם מרחוק, בדיעבד, לעיתים לאחר שהאירוע מסתיים, ובדרך כלל בצילומי סטילס מבוקרים היטב. יש נטרול של רגשות, אין גופות מדממות ואין פאניקה. תמיד יש אזהרת צפייה, במיוחד בשעות שבהן ילדים צופים במסך. כל אלה אינם קיימים אצלנו. האם ארה"ב היא דמוקרטיה פחותה מישראל? האם אין שם חופש ביטוי?

כך מדווחים שם, אך בד בבד מעקרים ככל האפשר את מוטיב יצירת החרדה, שאין בו צורך. בפיגוע במגדלי התאומים נקטלו כ־3,000 איש, אך בתקשורת האמריקאית לא נראתה טיפת דם, לא גופה, לא חרדה ולא פאניקה. נקל לשער מה היה קורה אם התקשורת הישראלית הייתה מכסה את האירוע הזה מהשטח.

הגיע הזמן שהתקשורת האלקטרונית בישראל תגיע לכללים מוסכמים בינה לבין עצמה: לא משיגים רייטינג על דם של אזרחים, ובפיגועים לא צריכה להיות תחרות. כל המוסיף דווקא גורע. הכללים האלה אינם מסובכים, ניתן לאמץ אותם מהמדיה האלקטרונית האמריקאית וליישם. בניגוד לרשתות החברתיות, כשמדובר במדיה האלקטרונית מצפה האזרח לשמוע חדשות ולא לקבל הפצת בהלה.

זו לא שאלה של מדיה ותקשורת, זו סוגיה אסטרטגית, שכן טרור בלי שובל החרדה שהוא מבקש להשיג יימוג בעצמו. הוא יתקשה להשיג את מטרותיו, ויכבה. המכור ביותר לאותה פורנוגרפיית טרור — הוא הטרור עצמו. √