"אבא היה מאוד פסימי. היו הרבה שיחות שאמרתי לו, 'הייאוש שלך גדול מדי, והטון חריף מדי, ונבואות הזעם האלה - למה אתה חייב?'"
ישי שריד, בנו של יוסי שריד ז"ל, חושף רגעים אינטימיים עם אביו וגם מסביר איך הפך לסופר מצליח רק לאחר שכתב בשם בדוי, מנתח את כישלון מחנה השמאל וממליץ לו ללמוד להרביץ, מזהיר מפני הפצצה המתקתקת של הימין הדתי המשיחי ומנסה לסלול דרך ליהדות אחרת, סובלנית ולא כוחנית
"לאחרונה אבא ואני התבדחנו שאני כבר בן 50 והוא בן 75, אז אנחנו קצת באותו גיל", נזכר ישי שריד, בנו הבכור של יוסי שריד המנוח. "הייתה בינינו אהבת נפש, שהלכה והעמיקה עם השנים. נוצרה בינינו אינטימיות". בין היתר, דיברו על מותה הטרגי של אמו של יוסי. ישי מעולם לא הכיר את סבתא שלו. היא התאבדה כשאביו היה בן 21.
"רק לפני עשר שנים אבא הוציא את זה לראשונה ודיבר", הוא מספר. "אף אחד מאיתנו לא ידע. וזה מעורר בך רחמים על האיש הזה, שהסתובב ככה כל השנים ועבר תהליך עד שהוא מוציא את זה בגיל 65. וזה מקרב ביניכם. ואתה מבין טוב יותר דור של אנשים שחיו פה, במסירות נפש, עם כל מה שהקריבו, ובאווירה שלא מאפשרת להפגין רגשות, ולא לדבר על הקשיים, ולא ללכת לטיפול נפשי כשצריך. זו טרגדיה".
הוא השתנה מאז התרחק מעין הסערה של הפוליטיקה?
"אישית אבא נעשה הרבה יותר רך ופתוח, סבא נהדר, איש נעים בהרבה כשהיומיום כבר לא קדחתני. חיצונית, הוא היה מאוד פסימי. היו הרבה שיחות שאמרתי לו, אבא, הייאוש שלך גדול מדי, והטון חריף מדי, ונבואות הזעם האלה - למה אתה חייב? אבל לא היה שום דיבור על חיים במקום אחר. איש מאיתנו לא חשב על דרכון זר. אנחנו נשארים כאן, עד הסוף המר, כן או לא. שנינו והמשפחות שלנו מושקעים פה עמוק, מאז שסבא שלי ירד בנמל יפו בגיל חצי שנה עם אמא שלו ושבעה אחים. אנחנו לא מוותרים, אף פעם".
עד שליבו של יוסי שריד נדם. לפני חודשיים, ב־4 בדצמבר 2015, הלך לעולמו במפתיע. "אמא שלי התקשרה אליי", מספר שריד הבן בעיניים נוצצות. "הייתי אצל חמותי עם אשתי ואחי, שניהם רופאים, ואמא אמרה לנו להגיע. זה כבר היה אבוד. אבל הפנים שלו היו שלווים לגמרי. מאז כבר הספקתי לחלום עליו. ואני מתעורר, ויש בי תחושה מאוד גדולה של ריקנות. של אין. אם צריך ללכת, זה קרה 20 שנה מוקדם מדי, כמו שאומרת אמא. ואני מתעורר ומסתכל בתמונות שלהם, מהתקופה שנולדתי. אמא הייתה בת 23, ואבא בן 25. מסתכל עליו, והוא כמו הילד שלי".
כבר היו לו עניינים רפואיים לפני כן. המוות תמיד ריחף מעל?
"כן. אבא עבר התקף לב בגיל 46, לפני שהיו צנתורים, ונשארה לו צלקת. ולפני 12 שנה התגלה לו גידול בראש. אז התפתחה תודעה של זמן שאול. הוא היה מדבר המון על כך שלא נשאר לו זמן, במין הומור שחור, וזה נשאר לי תמיד בראש. כי אני יודע שהוא איש לא בריא, וצריך להשלים דברים שהחסרת בגיל צעיר, לנצל את השנים. וכך עשינו. הוא גם לא הפך להיות איש זקן, יוסי זה לשחק שש־בש בצהריים על שפת הים".
תמונה אחרונה מאבא?
"נדמה לי שיש התאמה מאוד גדולה בין הדימוי הציבורי ומה שאנשים ראו למה שהוא היה - אכפתיות אינסופית והרבה יושר. אולי רגעי אינטימיות שנותרו מוצנעים, הפגנת חולשה שלא יוצאת החוצה. הייתה פעם אחת שראיתי אותו בוכה. הפעם היחידה. ערב הניתוח הגדול בראש. שנינו ישבנו יחד והוא בכה. הוא אדם שהביטוי 'עלה לו בבריאות', באמת היה נכון עבורו. אדם שהתעורר כל בוקר אש ולהבה, ושילם על זה מחיר בבריאות שלו. אני מאוד גאה להיות הבן שלו".
¥ ¥ ¥
ישי שריד הוא לא רק הבן־של. הוא עורך דין וסופר מקורי ומעניין ('טרף קל', 'לימסול', 'גן נעמי', 'השלישי'). ולמרות ייחוסו, לקח לו הרבה זמן לפרוץ ספרותית. הוא התחיל לכתוב בגיל צעיר וזכה לבמה ב'דבר לילדים'. אחרי הצבא כתב כמה רומנים, "ושלחתי את כתבי היד לכל ההוצאות, אבל אף אחת לא קיבלה אותם. ב־2000 ראה אור על הדרך 'טרף קל', ואחריו הגיעו תשע שנים של יובש. אני כותב ושולח ושומע לא. שלחתי פעם אחת משהו לרם אורן. הוא מתקשר אליי ואומר, 'בנוגע למה ששלחת אליי. אז לא רק שאני לא אפרסם - זה כתוב רע מאוד, בשפה מליצית וארכאית. אתה עורך דין, נכון? אז אם אתה רוצה לראות איך כותבים, תקנה את אחד הספרים שלי. ושנית, תתמקד בכתיבה המשפטית, שאני בטוח שאתה מצטיין בה יותר' (צוחק)".
ובכל זאת לא התייאש. את הרומן הבא שלו, 'לימסול', שלח להוצאות תחת שם בדוי. "ואז חזרו אליי מעם עובד ואמרו שמאוד אהבו את הספר", הוא מספר. "למה בשם בדוי? כי השם 'שריד' לא מועיל. שם משפחתי והייחוס שלי לא הועילו לי. אולי רק הזיקו. אבא שלי היה במשך שנים רבות איש מאוד לא אהוד על רוב הציבור, ובחלקו גם שנוא. טלפונים מאז גיל שבע, מרים את הטלפון, 'תמותו, נשרוף אתכם!' בתיכון, קם בבוקר, ויש כתובות נאצה מתחת לבית, 'מוות', 'חזיר'. באותה תקופה, כשהיו איומים, הייתי הולך לישון עם מערוך מתחת לכר".
ב־74', השנה שבה נבחר שריד האב לכנסת לראשונה (מטעם המערך), מתרחשים פיגועי הטרור הנוראים בקריית־שמונה ובמעלות, ואחריהם אורז חבר הכנסת הטרי את משפחתו ועובר לגור איתה בקריית־שמונה. "וכשאני בוכה כי אני מתגעגע לחברים שלי", משחזר הבן, "אבא בא לנחם אותי ואומר, אין מקום להתבכיין. כי אנחנו צריכים לחיות עבור אחרים ולתרום. עוד בדרך לשם הוא אומר לנו, 'כשיראו לנו את הדירה, אל תראו אכזבה, כי לא נעים מהאנשים'. דירה של שניים וחצי חדרים, מקלחת בלי אמבטיה, באזור הפחות הטוב, עם אנשים שהועברו לשם היישר מהמעברה. ולימים אני מבין שאנשים לא אוהבים את זה ש'המנהיג' בא לגור איתם, בדירות הקטנות שלהם. מעבר אידיאולוגי, שמסתיים לא טוב".
ומותיר טראומה אצל הבן. "ההתחלה דווקא הייתה יפה מאוד", משחזר שריד. "הייתי משחק עם הילדים כדורגל, ספרים במתנ"ס. אחרי שנה וחצי הגיע שינוי לרעה. התחלתי לחטוף בקטנה. ואחר כך מכות בגדולה. ולא הייתה לזה סיבה. (צוחק) כן, אני נראה כמו חנון, ולפעמים כשאשתי רוצה לקנטר אותי, היא אומרת שהיא מבינה למה הרביצו לי כשהייתי ילד. אבל לא הייתה לזה שום סיבה. ויותר חמור ממכות - חרם. בשנה האחרונה הילדים כבר לא מדברים איתי. וחרם זו צלקת. האמון שלך בבני אדם נפגע, כי הוא מגיע בלי הסבר.
"אני זוכר את התמונה שלי כילד מסתובב ברחובות עם שקית הגוגואים שלי ומגיע לשכונה אחרת, כי אולי אמצא שם ילדים שלא מכירים אותי ויסכימו לשחק. זה היה נורא. האווירה כלפינו נעשתה נאסטית. לאו דווקא 'שמאלנים', אלא, 'מי אתם בכלל, שבאתם מבחוץ?' ו'אבא שלך בכלל רוצה להיות ראש עירייה'".
ב־77' המשפחה חוזרת לתל־אביב, בואכה אובדן השלטון לטובת הליכוד. "ומבחינתי מה שקורה זה כבר לא ביג דיל. כי בזמן המהפך אני כבר לא 'האליטה האשכנזית' שבשלטון. אני כבר הייתי המוחרם שחוטף מכות", אומר שריד ומסכם בצחוק מריר, "אני כבר 40 שנה בג'ונגלים האלה! ומבין מזמן שהשם 'שריד' הוא לא מציאה גדולה. ותמיד היו חרדות לאבא. חרדות גדולות! תחילת שנות ה־90, שנינו מגיעים לביקור עידוד בקריית־שמונה, באמצע הקטיושות. יוצאים למרכז המסחרי הישן, איפה שהיה קולנוע חרמון, ומגיעות לכיווננו חבורות גדולות של גברים, מקללים, ויורקים, ומרימים אגרופים, לא מרביצים אבל הכי קרוב שיכול להיות. עד שבאה משטרה ומחלצת אותנו.
"אז השם שלי לא עוזר, ומצד שני, אני גם לא חלק מהברנז'ה הספרותית. וממילא מה הייחוד אם נפרסם את ישי שריד, זה הרי לא התגלית שמצאתי בבני־ברק או בחצור־הגלילית. משום כיוון זה לא עוזר! אני כאילו אליטה, שחוטפת בראש כל הזמן (צוחק) ונדמה לי שהילדים שלי כבר יספגו כמו ביבי אצל אבא שלו. לך תדע, אולי הבת שלי גם תהיה ראש ממשלה, מרוב תחושת המרמור שהיא ספגה בבית".
¥ ¥ ¥
בהספד שנשא ישי שריד בלוויה של אביו דומה שהספיד גם את השמאל הישראלי הישן, שאבא יוסי היה מסמליו המובהקים, זה שרבים אחרים מבקשים לסתום עליו את הגולל. אבל בהיותו יהודי עם תודעה עמוקה, שריד הבן מבקש להציע גם דרך חדשה של צמיחה, התנגדות, התעוררות, להתוות קווים לעתיד אחר במציאות ההולכת ומשתנה לנגד עינינו. לפני שיהיה מאוחר, הוא מזהיר.
את מה שעלול לקרות כאן מגולל שריד ברומן המשובח 'השלישי', שהוציא לפני כחצי שנה. בדיסטופיה שלו ערי החוף ו"מדינת תל־אביב" מושמדות בהתקפה קטלנית. שארית הפליטה חוסה תחת קצין צה"ל בשם יהועז, המקים את ממלכת יהודה התיאוקרטית, להט משיחי בעידן השבבים החכמים, ובמרכזה בית המקדש השלישי, חידוש מלאכת הקורבנות, גירוש הערבים וקריאת תיגר על העולם כולו. בנו יהונתן יושב ומתעד הכל בדקדנות פרטנית. שריד, בכוונת מכוון, ביקש להתמודד עם היהדות בכליה שלה. לדבריו, יש גם אנשים שראו בספר לא רק נבואה שחורה, אלא חזון מלבב. "אומרים לי, נו, יהיה בית מקדש, יהיה הפי־אנד, ועם ישראל יהיה מאוחד", הוא צוחק.
אני קורא את התיאורים החיים שלך ותוהה, אולי בית המקדש של 'השלישי' הולך ונבנה ברגעים אלו?
"בדיוק. הספר הזה בעצם מדבר על ההווה. אנחנו נמצאים בעיצומו של מהלך מבחינה תודעתית, מהפכה עמוקה בתודעה של עם ישראל ושינוי דמותו. אז נתניהו הוא בינתיים עוד פקק, אבל אנחנו כבר שם. ואנחנו צריכים להיכנס למאבק על הזהות היהודית בלי רגשי נחיתות. להציג משהו אחר מבחינה רעיונית. כבר לא עלייה שנייה ולא קיבוצים, אלא משהו שאפשר לחיות איתו. ולא קורבנות ועקידת יצחק, שעומדים במרכז היהדות החדשה. והיא חדשה, דת שונה מהיהדות הגלותית, תרכובת של המיתוסים הציוניים המקוריים עם דתיות קיצונית ומשיחיות, ומרכז יהודי מובהק: הר הבית. כי עכשיו אנחנו כבר שולטים בהר הבית, ואנשים אומרים לעצמם, לעזאזל, בואו נשלים את העבודה! למה באנו לפה?"
אולי זה מתחיל בציונות החילונית, שחוזרת לארץ התנ"ך, לחברון, ולא לשום מקום אחר?
"נכון, שיבת ציון הייתה חייבת ליצור את התרכובת הנפיצה הזו. בר־כוכבא ומצדה זה לא גוש אמונים, תנועת העבודה שיחקה עם המיתוסים האלה. אבל הצליחו לכבוש את זה, כמו במעבדה בכימיה, בתוך קופסה בטוחה. וזה הצליח לכמה עשרות שנים, עם מיתולוגיה אחרת, חלוצים, רחל, אלתרמן, דגניה, נהלל וייבוש הביצות. זו הייתה תנועה חילונית, בלי לרצות את הקב"ה. ואצל חלקם לפחות מתוך שאיפה לחברה צודקת והוגנת. אבל היום האידיאל הוא דתי ומשיחי, ומיליטריסטי לעילא. הפקק עף. וכל התרכובת הכימית מתפוצצת לך בפרצוף במלוא עוצמתה".
אבל מדינת ישראל היא מדינת העם הי־הו־די. ומהרגע שזה המטבע, אתה אנוס לשחק איתו, על כל המשתמע ממנו, לא?
"לי אין שום ספק, כמו שלא היה לאבי: לעם היהודי מגיעה מדינה. אלא שבינתיים היהדות חוזרת לתקופת הברונזה. לפולחן. העסק פה היה חילוני, אצל החבר'ה מהקיבוצים, ובית חינוך לילדי עובדים, וגם אצל הרוויזיוניסטים. בית המקדש והר הבית? זה לא עניין אותם. והיום זה המוקד. אז בספר שלי אני לא מקצין, אני רק שם את הסמלים הטוטאליים על תופעות קיימות. טקס סיום קורס טיס על הר הבית, למה שלא יהיה שם באמת? ואם אנחנו שם, צריך להקריב משהו - אז למה שלא נקריב יונים? ומשפט לבוגדים בסנהדרין? אז אולי אין עדיין סנהדרין - אבל בתפיסה הקונה לה אחיזה, אלה המשפטים שצריכים להיות. יש אידיאלוגיה טוטאלית, סוחפת, שמתלבשת על ערכים של עם ישראל. ואנחנו צריכים לשאול אם חוזרים לפונדמנטליזם בנוסח ימי המקרא, או לישראליות נורמלית, כפי שהתכוונו לה במקור".
האדם שקרוב למחנה של אביך, שמעון פרס, הוא האיש שנוטע את העץ הקדוש בעפרה יחד עם יהודה עציון - לימים מנהיג המחתרת ומתכנן פיצוץ כיפת הסלע. האתחלתא דגאולה וכל היהדות החדשה נולדת בימי מפלגת העבודה, לא?
"נכון. ברגע שפתחו את הטריטוריה של ההרפתקאות הדתיות בשטחים, זה מגרש המשחקים. ואני מבין את ההיקסמות של נוער הגבעות. הייתי מסתובב במדבר יהודה מבוקר עד לילה, בלי ציוויליזציה ובלי מוסכמות ובלי גבולות, הקסם ברור. אבל בדרך כלל אנשים עוברים את הגיל ומתרגלים למגבלות החיים. פה זו השתוללות מוחלטת".
ואולי אתה מייחס לזה יותר מדי חשיבות? תסתכל על נפתלי בנט, הייטקיסט עירוני, שכל המשנה שלו זה "לא לתת פירור אדמה", הכי שטוח. ישראל החילונית כבשה אז לא נוותר על כלום, ימות העולם.
"נפתלי בנט תמיד מפתיע אותי ברדידות שלו, כמעט קריקטורה על אנשי היי־טק, וגם איילת שקד אותו דבר. לא דמויות אינטלקטואליות. אבל זה לא רק זה. יש רבנים ומכון המקדש ותנועה אידיאולוגית עמוקה שאין לזלזל בה. איך חלפה במוחי המחשבה שרבין יירצח? אחרי אוסלו הייתי בירושלים, והייתה כבר תנועת־נגד נמרצת, ובחלקה אלימה. התבוננתי בקבוצה נלהבת של בני עקיבא רוקדת ברחוב, והבנתי: האנשים האלה לא יוותרו. זה עניין שבנפש. עבורם זו בגידה באלוהים, להסכים למה שקורה!"
כשרבין אכן נרצח, הוא מספר, היה בעצרת עם אשתו. "ואחר כך באה תקופה ארוכה של דיכאון, עמוק גם ברמה האישית, ולא יכולתי לעבור ליד הכיכר. והיה בי תסכול שהמהלך הצליח וברור מיידית מה המשמעות ההרסנית שלו, מהלך משמעותי בתולדות עם ישראל: רצח אב. יגאל עמיר, בסיוע רוח גבית עזה ואווירה ציבורית, ידע יפה מאוד למה הוא רוצח את רבין, כי רבין היה האחרון מדור המייסדים. הדור שנעשה לו כעת עוול עצום. אנשים שבמסירות נפש הקימו את המדינה הזו, וכל מיני קקערים באים היום ושופטים אותם, ועוד לפי אמות המידה של היום. אתם מעזים להשוות את האיום הקיומי ואת התנאים החומריים של פעם? עוול עצום, ומרוב הרס, לא נותר פה כלום. מישהו מכיר למשל את גיבור מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ'? בערכים של היום הוא יוקע כ'שמאלני'".
מה חשבת על סערת 'גדר חיה' ומחול השדים סביב דורית רביניאן?
"זה סיפור נורא ואיום. נטפלו לספר שלא מגיע לו כל הדבר הזה. יש כאן מטרה זדונית, מכוונת, לשרוף אותך. מכיר את זה מקרוב, אני הרי גם צבוע בצבע מסוים ונלחם בזה. ויודע שבגלל המשפחה שלי אנשים מסוימים לא ייקחו את הספר שלי. אז זה ניסיון להכניס אותך לגטו מסוים. גועל נפש".
ומה בנוגע למירי רגב?
"מירי רגב עושה פרובוקציה ומחזירים לה. אנשים משחקים לה לידיים והיא עושה מזה הון פוליטי. אז יש תחומים שחייבים את עזרת הממסד, למשל קולנוע. אבל ספרים? בסדר, תכתבו את הספרים שלכם, באישון הלילה, כמו גדולי הספרות העברית. ותדאגו שיהיו מספיק טובים. זה גם יאפשר לכם להיות יותר נועזים, דווקא מול כל מה שקורה".
¥ ¥ ¥
במחקר המדוקדק שלו את היהדות מפליג שריד אל מעמקי הספרות התורנית, התעוררות המשיחיות השבתאית, היהדות כפי שעוצבה בגולה, וגם עלילות הדם שנאלצה לספוג, שלדבריו משמשות היום כקטליזטור בהתנהגותן הבריונית של היהדות והישראליות החדשות. "עבורי יש יהדות אחרת", הוא אומר "ומבחינתי, המונופול של האורתודוקסיה, החרדים והכיפות הסרוגות, לא מקובל בכלל. אל"ף, אני לא מבין פחות מהם, מתעניין לפחות כמותם, יש לי רקע היסטורי לא פחות טוב והראייה שלי רחבה, ללא צנזורה. בי"ת, אני לא בז לסמלים היהודיים. האמירה של גרבוז מבחינתי הייתה לא רק טיפשית פוליטית, אני גם לא מקבל אותה תרבותית. אלה הסמלים, וצריך להתעסק איתם".
אבל אין לך סיכוי, לא?
"לא מסכים. אני מסתכל אל הנצח. ובסוף מי ינצח? מי שיחזיק. והיסטורית מי שנשאר זה ישעיהו וירמיהו, ולא כותבי חצר. ולא כולם צריכים לרוץ. גם האנשים שמתרוצצים על הגבעות שימשיכו במשחקי קאובוי ואינדיאני יהיו כמה עשרות, וגם להבדיל בדגניה היו כמה עשרות, וגם בפלמ"ח. כל מה שאתה צריך זה אוונגרד שיסחוף. אלא שזה לא קיים, ובינתיים הרוב הדומם רואה טמטום בערוץ 2, וזה לא פייט. ניתן לכם טמטום בערוץ 2 ובינתיים נקים התנחלויות ונעלה על הגבעות, וכשתתעוררו יהיה לכם עדיין ערוץ 2 - הוא רק ייראה קצת אחרת, למגישה תהיה שמלה ארוכה יותר - אבל אל תדאגו, לא ניקח לכם את זה! כשמדברים איתי חבר'ה מהציונות הדתית על הנושאים שלי, אז יש בינינו איזשהו קשר. הקושי היותר גדול שלי הוא עם המסות הגדולות של האנשים שלא יודעים כלום וצורכים זבל. גוף האומה".
ובינתיים הכוחניות מנצחת?
"בוודאי. אין ספק שההישגים של גוש אמונים הם בין היתר בזכות הכוחניות שלהם. כשיש בריון, רוב האנשים הולכים הצידה, כי אנחנו לא אנשים שאוהבים מכות! והוכח שהאלימות מנצחת. בוודאי מאז יגאל עמיר. אז אתה רואה בהפגנות, עומד הצל הזה, וכל מיני חולירות, והם מרביצים - ראבאק, תחזירו מכות. תחזירו מכות! אל תחכה שהמשטרה תשמור עליך. שלא ייצא שאני מטיף לאלימות, אבל אתה חייב להגן על עצמך, וכשאתה רוצה להיאבק אתה צריך להי־א־בק.
"וזה גם עניין של כבוד עצמי. השמאל הישראלי החילוני, נגיד 'האשכנזי', כל כך נרמס, שאין יותר מה לרמוס. רחמנות. אז הגיע הזמן לקצת כבוד עצמי. כן, אמנם פשענו נגד האנושות, קיבוצים, ודי־די־טי, והמזרחים, והערבים, והאפליה, ממש פשעים נגד האנושות - אבל גם עשינו כמה דברים טובים, לא? וגם אנחנו בני אדם. אז ראבאק, קומו על הרגליים, כי מספיק. מספיק! ואת זה אני אומר גם בתור הילד שחטף מכות בקריית־שמונה ולא החזיר. אז די, מספיק. סבלנו, שילמנו את המחיר".
אותן מכות עולות בשיר ששריד פירסם לאחרונה: "בחורשת האורנים במורד ההר תקע לי הילד מיכאל אגרוף באף. הוא היה יפה וזריז ובהִיר עיניים, אחר כך צחק וקרא בְקול, אשכנזי פחדן. שביל של דם ציירתי בדרך הביתה. לפני שנכנסתי בדלת ניגבתי את עיניי, אסור לבכֹות, שלא יראו אבי ואמי ויתעצבו על ליבם... את כל שנאת הוריהם נקמו בי, במפא"י ובריסוס ובקיבוצים. בבשרי שילמתי את חרון עולי ערב, בשנת 1977, בקריית־שמונה. אני אוהב לשמוע עיראקים זקנים מנגנים בעוד והערבית שגורה על לשוני. מראי כהה ושערותי שחורות. אנא, קחו אותי, גם אני רוצה להיות מזרחי פואטי. הניחו עליי ידיכם, שירו לי. רפאו את הפצע".
"ואני אומר לחבורת ערס פואטיקה, תזמינו אותי פעם למסיבות שלכם", הוא צוחק עכשיו. "כי אני מסכן, האשכנזי האחרון שיושב בבית, ועליי עשיתם מפעל שלם! די, כבשתם הכל. תזמינו אותי ושימו בכלוב!"
בתא הזכוכית.
(מחייך) "ומצד שני אני יודע ערבית יותר טוב מכם, ומרשה לעצמי להגיד שאני מכיר נגני עוד עיראקים זקנים יותר טוב. אז כן, הנה אני שוב מתנשא: אני גם יותר ערבי מכם" (צוחק). "המזרחים הרדיקלים תוקפים את השמאל האשכנזי המבוגר, שזו לא חוכמה. ובעיקר זו לא אלטרנטיבה. תגידו, נשתלב במרחב יחד עם הערבים, או, נהיה מזרחים כמו ש"ס. שנדע איפה אתם נמצאים. אבל מה, שוב נתנקם במנוחים של מפא"י? זה כבר משעמם. אז אני אומר, די להתנצל. אני לא איש ציבור ולא מתנצל כבר. לא מחפש שיזמינו אותי למסיבות. ודי לבוא בטענות אל בן־גוריון. בכל זאת הוא עשה משהו, והיו קשיים אובייקטיביים בהקמת המדינה, בצד העוולות שנעשו בלי ספק וכו' וכו' וכו' - ובגלל שבן־גוריון הוא כבר רחוב ושדה תעופה. די, תהיו יותר אקטואליים".
ומנגד, השמאל שאבא שלך היה המייצג המובהק שלו, לא מצליח להתחבר אל המזרחים בפרט והפריפריה כולה.
"אבא שלי, כל חייו, ניסה להתקרב לקבוצות שלא יצביעו לעולם מרצ ותמיד נחל כישלון חרוץ. לא ברמה האישית, היו אומרים לו, בוא נשחק שש־בש, ואתה הכי הגון - אבל לעולם לא נצביע עבורך. זה חיבור שלא יכול לקרות. כי במצב הנוכחי, אנשים חוששים להחזיר לערבים ואפשר להבין. אבא הטיל הרבה אשמה עלינו, על עם ישראל. אני רואה דברים מעט אחרת, למשל גם את הצרות שהערבים מביאים עלינו, וזה מתחלק יפה מאוד שווה בשווה".
אבל בגרעין של כל זה יש תיעוב, לא בלתי מוצדק, למפא"י ההיסטורית.
"נכון. זה קיים וצריך משהו אחר. הרי גם עמיר פרץ לא הצליח להביא אנשים, ומי יותר ממנו? אז זה לא יעזור, גם לא ההצהרות הימניות של בוז'י. הוא אומר, צריך להיפטר מכמה שיותר ערבים. מה זו הפנטזיה הקולוניאלית הזו? לא ניפטר. צריך ללמוד לחיות איתם. לא הוא ולא הימין המשיחי, שמפלל לחורף ערבי - אף אחד לא ילך. אין לכם על מה לבנות".
אם צריך מישהו אחר, למה לא אתה?
"כי אני לא לוקח על עצמי את תפקיד האשכנזיות התל־אביבית. גם לא אבא שלי. הטרגדיה הייתה שהבורגנות השבעה הייתה זו שהצביעה עבורו, הרי זה מעוות, אשכנזים בורגנים שמצביעים לשמאל והמזרחים או הפועלים שמצביעים לימין. זה מעוות. האם האשמה נעוצה גם בנציגים הפוליטיים? בוודאי. אז יש לי הערכה למרצ, אני גם מצביע עבורה - אבל היא הולכת ומתכלה, והרעיון הוא לפרוץ למקום אחר. אז מדי פעם, כשיש לי מחשבה רחוקה על המערכת הפוליטית, אני אומר לעצמי, לאן בכלל אני רוצה להיכנס? אז בינתיים אני כותב ספרים. גם לא מעט".
¥ ¥ ¥
הוא כמעט הלך על קריירה צבאית. שירת ביחידת 8200, מהצד המודיעיני שלה, לא ההייטקי. "פטריוט עד העצם, תקופה נהדרת בחיים שלי. הארכתי עוד שלוש שנים בקבע וחשבתי ברצינות להישאר. בתיאוריה, הייתי יכול להיות מפקד 8200. מניח שהייתי מועמד טוב, ולפעמים אני מצטער שלא המשכתי".
מעט אחר כך פגש את מי שתהיה אשתו ואם שלושת ילדיו, רחל. "היא הייתה חיילת בסדיר ואני הגעתי לתת הרצאה בקורס שלה במסגרת שירות מילואים, ועינינו נפגשו", הוא משחזר. רחל היא הבת של יעל דיין ודב שיאון. "אבל עניין 'הבנים של' נוכח בחיינו רק מבחינת התקשורת", אומר שריד. "אנחנו לא כיוונו שיהיה ככה כמובן, וגם לא הכרנו על רקע משפחתי. אנחנו חיים את חיינו הצנועים ומסתתרים מפרסום".
ובכל זאת עלית על המייפלאוור הישראלית. הפכת לחלק מהמשפחה הישראלית הראשונה, משפחת דיין.
"זה לא אישיו בכלל. גם לי יש עניין במיתולוגיית נהלל, ומשה דיין הוא כמו גיבור במיתולוגיה היוונית, איש מדהים, איש אפל, שהיום כנראה לא היה יכול להיות. רחלי תמיד אומרת שהייתי מסתדר טוב עם סבא שלה. אבל מצד שני, היחסים של אבא שלי עם דיין לא היו חבריים בכלל. ומבחינתו, שהבן שלו יתחתן עם הנכדה של דיין? זה היה מאוד אקזוטי".
כשהשתחרר למד משפטים. הוא התמחה אצל אביגדור פלדמן, עבדה במשרד של יעקב וינרוט, ובין לבין היה תובע בפרקליטות מחוז ת"א. תיקי סמים, כנופיית זייפנים, עבירות אלימות ומין. מקום שנתן לו להבין טוב יותר את המערכת.
"אני לא סובל עבריינים, אבל גם לא מת על חוסר הרחמים שיש לפעמים במערכת התביעה", הוא אומר. "יש עבריינים מסוג מסוים, אנסים למשל, שמצידי שימותו, אבל ההחלטה לעזוב את הפרקליטות עלתה בי כשהגיע אליי בפעם השנייה אותו סוחר סמים קטן מיפו, זה שהכנסתי בפעם הראשונה לכמה שנים בכלא, הספיק להשתחרר והגיע אליי שוב - כי עוד פעם תפסו אותו מוכר איזו מנה, כדי להשיג את המנה שלו עוד שעה. הבנה של חוסר תוחלת, וכל פעם אתה צריך לטעון מאוד בחומרה לעונש. וזה לא כוחות.
"אני הייתי רואה את האדם מהצד השני, וזה חלק מהבעיה. הייתי מאוד מחמיר כי רציתי להצליח, אבל בסוף זה גובה ממך מחיר נפשי. לפעמים התעוררו בי רחמים, למשל בעבירות ללא נפגעים, ובעיקר בתיקי סמים שהם חלק ניכר מהעבודה, והתחום הזה כולו צריך רוויזיה מאוד משמעותית. כל מיני עלובי נפש שהמדינה שולחת לכלא, במקום שיקום, שלא קיים בכלל. אני זוכר את הביקור בבית המעצר באשקלון, שזיעזע אותי בצורה שלא תתואר: אנשים זרוקים על הרצפה, וקטינים אחד על השני - אבל כלי עישון של סמים בתוך התאים. וברור שלא היו מכניסים את זה אם זה לא היה אינטרס של המערכת, לשמור שם על שקט תעשייתי. ולא ראיתי את עצמי משמש כבורג במכונה הזו. מה שמגיע לתקשורת הם המקרים יוצאי הדופן, אבל הבשר של היומיום אלה תיקים של אומללות גדולה".
כיום יש לו משרד עצמאי קטן - ישי שריד ונריה הרואה, ליטיגציה אזרחית, חוזים, חברות, משפט מינהלי. "כשהקמתי משרד פרטי, אנשים מסביב אמרו, 'נו, בטח אבא שלך מזרים לך תיקים'. לא היה לי נעים להגיד, זה כל מיני תיקי אומללים, פרו־בונו, שהייתי חייב לטפל בהם", הוא צוחק.
שריד למד עם הזמן לעשות הפרדה מוחלטת בין שני עיסוקיו. "היה ספר אחד שכתבתי במשרד ויצא קטסטרופה", הוא מספר. "אבל יש משהו בעבודה המשפטית, בניתוח העובדתי המדוקדק, שעוזר גם בכתיבה הספרותית. כי בעבודה המשפטית אתה לפעמים נאלץ לשקוע בפרטים משעממים, כמו איך פועלת מכונה. וזה מועיל בכתיבה הספרותית כי אתה נעשה רציני. ואני בא לכתוב על בית המקדש והקרבת הקורבנות. אין רציני מזה. לא מחפף בפרט".
והנה אתה כבר בן 50. מה זה אומר?
"נו, נולדתי בגיל הזה. אז סופסוף הגעתי אליו".
