סמוראי עם שיק צרפתי

בתמונה האחרונה שצולמה כמה ימים לפני שנפטר, נראה גדי סקורניק במיטה בבית החולים מחובר לצינור חמצן, מד לחץ־דם על ידו, מבטו חד ומתריס כתמיד, והוא מניף אצבע משולשת. הוא ידע שהוא הולך למות ולא שם קצוץ.

הוא היה הלוחם הגדול מכולם, המאסטר של המאסטרים, אלוף הארץ בג'ודו שנים ארוכות, אמן קראטה, ג'יאו־ג'יטסו, ומומחה בחרבות נינג'ה. "אני עוסק בפירוק והרכבה", נהג לומר, למרות שלדעתי הוא פירק הרבה יותר אנשים מאשר הרכיב בחזרה. "זה מעניין לי את הז'אן קלוד", היה אומר לחניכיו בשעת אימון בדוֹג’וֹ — אותו אולם מרופד במזרנים שריח חמוץ לעולם לא עוזב אותו. המילים נאמרו במבטא צרפתי שנשאר אצלו גם אחרי 60 שנה בארץ. "זה לא באשמתי", נהג לומר, "אחרי השיעור הראשון באולפן, אני והמורה התקרבנו והתחלתי ללמד אותה צרפתית".

חינוכם של ילדיו לא היה עובר את המועצה לשלום הילד. שיעור השחייה הראשון שלהם היה כשהיו קטנים. הוא השיט אותם בסירת גומי לעומק הים והוציא את האוויר. "תתחילו לשחות", אמר להם. את ההדגמות בשיעורי הקראטה נהג לעשות על בנו גיא שהתאמן אצלו. "לך לשטוף את הדם מהאף", היה מורה לו בסוף ההדגמה. אבל היו לגדי נסיבות מקלות: הוא נולד ב־1940 בצרפת, אמו מתה בלידה, זמן מה אחר כך מת גם אביו, שניים מאחיו נספו בשואה. הוא גדל בבית יתומים צרפתי ונלחם מגיל אפס כדי לשרוד. רק בגיל 14 כשהצטלב, סיפרו לו שהוא בכלל יהודי, ואז הייתה לו סיבה נוספת ללכת מכות.

הוא אהב נשים, ונשים אהבו אותו. יום אחד בחוף הים התלוצץ איתו אחד מתלמידיו: "גדי, אתה רוצה שאספר לאשתך שזאת מאהבת שלך?" "סימון", קרא גדי בקול, "יענקל'ה רוצה לספר לךְ משהו". "לא, גדי, בבקשה, זה היה בצחוק", התחנן יענקל'ה. "הוא אומר שזאת מאהבת שלי", אמר גדי והצביע על המאהבת שבאה איתם לים. "תפסיק עם השטויות", אמרה סימון וחזרה לענייניה.

גדי הגיע לדרגת סגן־אלוף ועבד עם הטובות שביחידות. הוא יכול היה להוריד כל אחד במהירות של חיית טרף, וזה היה נחוץ לצבא. לא במקרה נכח עמירם לוין בהלוויה. בכלל, כל מי שיש לו יד או רגל באומנויות הלחימה בארץ בא לחלוק לגדי כבוד. ולרבים מאלה שבאו, שבר גדי יד או רגל. גם לי היה הכבוד, הוא סדק לי את הצלעות. אחר כך תקע בי את המחטים הענקיות שלו כדי להפחית את הכאב שליווה כל נשימה — פירוק והרכבה.

"סקורניק לוחמה ישראלית" היא השיטה שפיתח ועמד בראשה. את השרביט העביר לבנו גיא. גרם של נפוטיזם לא היה בזה, הוא הטוב מכולם. ואם למישהו היו השגות, הוא הוזמן לעלות עם גיא למזרן. איש לא עירער, ובצדק. גיא קטלני כאביו, וזה עבר גם לדור השלישי.

ההלוויה הסתיימה בקריאת "אוס" המונית, כמקובל בסיום כל אימון, כשחולקים כבוד למאסטר.