מה לך ילדה

"סיפור אהבה!

"אם היית יודע שהיא יושבת וכותבת את שמְך אות אחר אות, אם היית יודע שהיא במקום ללמוד כותבת שיר עליך. אם היית יודע שהיא כל כך אוהבת אותך, שכל כך אכפת לה ממך. אם היית יודע שהיא חושבת עליך כל היום, אם היית יודע שהדבר האחרון שהיא חושבת עליו לפני השינה זה אתה, אם היית יודע שיש מישהי שעכשיו בוכה בגללך, אם היית יודע, היה אכפת לך? מה היית עושה?"

המילים האלה נכתבו על ידי הנערה תאיר ראדה ז"ל ב־3.11.2006, כחודש לפני שנמצאה ללא רוח חיים בחדר השירותים בבית ספרה בקצרין. תאיר כתבה אותן במחברת שנמצאה בחדרה לאחר הירצחה, ואף הוזכרה במשפט, אבל רק לפני כחודש, כשאמה אילנה התעמקה בה שוב, היא פתאום קיבלה משמעות חדשה בעיניה. "לפעמים הכל נמצא מתחת לאף", היא אומרת, "אבל את מתרחקת למקומות אחרים".

אמה של תאיר אילנה

קולה של אילנה ראדה רועד כשהיא מקריאה את מילות בתה. לא קל לה, היא מודה, להיכנס למקום הפרטי והאישי כל כך של תאיר ולחשוף פן אחר שלה, לא מוכר. כי תאיר שצצה מבין השורות היא לא רק הילדה היפה שרוקדת ומחייכת אל העולם, מרכזת סביבה חברים ומוציאה עשיריות בכל המבחנים, שב־11 ומשהו השנים של סיקור פרשת הרצח שלה רבים כל כך למדו להכיר. תאיר שצצה מבין השורות נחשפת כנערה כואבת, מורכבת, רומנטית, פגיעה. מהמחברת שלה מתברר כי חלה תפנית בחודשים האחרונים לחייה, ובתאיר קינן עצב גדול, עד כדי מחשבות על מוות ותהיות על החיים.

קטע משיר שכתבה. מבין השורות נחשפת תאיר כנערה מורכבת, רומנטית, פגיעה ועצובה

המחברת מכילה שירים שכתבה תאיר, ולצידם ארבעה סיפורי אהבה נכזבת, כפי הנראה לנער שהכירה – מטבע הדברים, קשה לקבוע בוודאות למי היא כתבה אותם, אפשר רק לשער. שלושה מהסיפורים נחשפים כאן לראשונה. הסיפור הרביעי מתפרסם גם בספר חדש, שיוצא לאור בימים אלה, "תאיר — המסע של אילנה ראדה" (הוצאת "ידיעות ספרים"), שבו מגוללת העיתונאית שרון רופא־אופיר את פרשת הרצח המטלטלת הזו בקולה של האמא, בגוף ראשון.

לקריאת הפרק הראשון במלואו

"רועי, הבן הגדול שלי, מצא את המחברת כבר בשבוע הראשון אחרי הרצח", מספרת השבוע אילנה ראדה. "באותה תקופה מצאתי את היומן של תאיר, אבל לא היו בו דברים מהעולם הפנימי שלה. במחברת ראינו כמה שירים וסיפורים, ולא התייחסתי לזה, הייתי כל כך מוסטת, נפלתי אז לבורות קשים, עמוקים. רק לאחרונה, לקראת סיום כתיבת הספר, שרון התעקשה שאני חייבת למצוא את המחברת, ואני קוראת, והפעם זה הולם בי בחוזקה. כשאני הופכת בשירים ובסיפורים שתאיר כתבה בשנה האחרונה לחייה עולות בי הרבה תהיות. אני יכולה להגיד לך, אחרי שקראתי שוב ושוב את המחברת, שמשהו קרה לה בשבועות האחרונים. המחברת יכולה להיות עוד חתיכת פאזל, עם פוטנציאל גדול, שמתחברת לכל האינפורמציה שנחשפה בפניי בתקופה האחרונה".

כריכת המחברת של תאיר

למה זה מתחבר בדיוק?

"בשנה האחרונה הצוות שעובד איתי ואני קיבלנו העתק של הארד־דיסק של המחשב של תאיר, ואז גילינו שיחות איי־סי־קיו שלה עם הנער שכנראה עליו היא כותבת. פתאום למחברת הזו יש בעיניי משמעות עצומה".

בעיניים עצובות

"חלפה שנה ואותו היא עדיין אוהבת. היא לא שוכחת את החיוך שלו, את המבט שלו. היא לא שוכחת כמה סבלה בגללו. הם לא היו חברים, אבל ידידים טובים, כן. צחקו ביחד. דיברו. אבל היא לא סיפרה לו שאותו היא אוהבת. פחדה שיתרחק ואותה ישאיר עם הכאב. היא בכתה לילות שלמים בגללו. כי לפעמים הוא היה הולך עם בנות אחרות וזה כאב לה, כאב לה מאוד (...) לילה אחד פשוט נמאס לה להסתיר את זה, וכשסיפרה לו שהיא אוהבת אותו כמו שלא אהבה אף אחד, הוא שתק, הוריד את הראש. היא הסתכלה עליו בעיניים עצובות כדי לראות מה תגובתו, והוא אמר לה, לא יכול. היא לא הבינה ושאלה אותו, מה אתה לא יכול? הוא ענה, אני לא יכול להסתכל לך בעיניים. למה, היא שאלה. והוא ענה, יכאב לי לראות אותך סובלת. היא שתקה והוא חזר לשתוק, וכמה דקות הם הסתכלו אחד לשני בעיניים. והוא אמר לה, אני אוהב אותך וכל הזמן אהבתי אותך ולא אמרתי כלום, כי פחדתי שלא אהבת אותי. היא שתקה וחייכה אליו והוא ליטף לה את הלחי ונישק אותה" (מתוך המחברת).

נשמע שלא היה לה פשוט, לתאיר. ידעת שעוברת עליה תקופה קשה?

"בתקופה האחרונה של חייה היא הייתה כל כך עסוקה! בבית ספר היא לא הסתפקה בציון נמוך מ־100, והיה כמובן את המחול. למרות גילה הצעיר היא התקבלה ללהקת המחול הייצוגית של קצרין. אז היה הרבה לחץ. ראיתי עצבות וחשבתי שזה בגלל עייפות. חשבתי שזה סתם. ימי שלישי תמיד היו הימים שלנו. היינו הולכות יחד לסרט ולשופינג, או לבקר קרובי משפחה. היא נרצחה ביום רביעי, וביום שלישי האחרון לחייה משהו הטריד אותה. הרגשתי שיש איזה חשש, איזה מצב רוח, אבל לא הצלחתי לשים על זה את האצבע. ובערב היא הלכה לחברה, ללמוד למבחן. אני יצאתי לקפה עם חברה, וכשחזרתי תאיר כבר ישנה. כשחלפתי על פני החדר שלה, חשבתי לעצמי, וואו, למה החדר שחור?"

כשהיא מספרת בספר על הערב האחרון, אילנה תוהה: "מחשבה מוזרה, למה בכלל עלתה בראשי מחשבה שכזאת? סביב תאיר הרי הכל היה תמיד צחוק, שמש ואור". עכשיו היא מסבירה: "רק שנה קודם לכן, בעבודת השורשים שהכינה, תאיר כתבה דפים שלמים באופטימיות, משהו השתבש בחודשים האחרונים".

"החלומות והשאיפות שלי: להצליח בחיים, להיות מאושרת, להיות בריאה, לעשות מה שאני אוהבת, להצליח בכל תחום אשר אבחר, שהמשפחה שלי תהיה מאושרת, שהמשפחה שלי תהיה בריאה. להיות תלמידה טובה, להיות מפורסמת בכל תחום שארצה, שאני אגשים את החלומות שלי, שכל מי שאני אוהבת יחזיר לי אהבה, ללמוד באוניברסיטה ולסיים בהצטיינות, שהחיים שלי לא יחלפו ככה סתם, לעשות דברים מהנים, להיות בן אדם טוב. שתמיד יזכרו אותי בתור בן אדם טוב" (מתוך עבודת השורשים של תאיר).

היה לה חזון אופטימי לגבי חייה.

"היא הייתה ילדה אינטנסיבית ושמחה. היא הייתה מוארת. כמו השם שלה, אבל אז חל איזה שיבוש גדול".

קטע מסיפור שכתבה תאיר. האם: "היא הייתה מוארת. כמו השם שלה, אבל אז חל איזה שיבוש גדול"

הכאב הגדול והמחשבות על הסוף נמצאים גם בשירים שבמחברת. למשל:

"חשבתי שבאמת אהבת.

חשבתי פגעת.

הכאב אינו רוצה להרפות.

לא יכולה שלא לבכות...

אין עוד טעם לחיים

אין עוד תקווה להוכיח שאנחנו יכולים

העמסת עליי מטען חבלה

ששבר לי את הלב כשאתה כבר לא נמצא" (מתוך המחברת)

אהבה ללא עתיד

"אם הכל נראה לך יפה כשאת רואה אותו, אז את מאוהבת. אם כל דבר נשכח ולא מעניין אותך דבר מלבדו, אז את מאוהבת. אם הלב פועם בחוזקה כשאותו את רואה, את מאוהבת, ילדה. אם סיפרת לו שאת אוהבת אותו והוא לא רצה, את בצרה. ילדה, עכשיו הכל שונה. הוא את העולם שלך שינה והכל נראה משונה. את מסתובבת עם מבט של עצב בעינייך היפות ולא נשאר כלום מעינייך הנוצצות. העיניים שלך ילדונת זולגות כל יום ים של דמעות. את בוכה, ילדה, על אהבה בלתי אפשרית. את בוכה על אהבה ללא עתיד. את בוכה שעות בחדרך ואף אחד לא מבין את כאב לבך. את קמה בבוקר רק כדי לראותו. את עכשיו מסתפקת רק במבטו. אין לך נחמה ילדה יפה. אומרים לך שהזמן הוא התרופה. אבל הזמן שלך אוזל ואת עדיין אבודה בים של אהבה (....)

"עבר כמה זמן, את אותו לא שכחת. עבר זמן ואת טעם שפתיו לא טעמת. את בוכה, ילדה. סובלת, בודדה. את ח–ז–קה. את סובלת ללא עזרה. את לבד מול אויב גדול שנקרא רגש האהבה. את לבדך בחדרך עם האכזבה, חברתך היחידה (...) הלב שלך רוצה לדעוך. די. את חסרת אנשים (...)

"אל תבכי, ילדה. תנגבי את הדמעות. תרימי את ראשך (....) קומי, קטנה. תהיי הילדה השמחה בחזרה. תראי לו שהילדה שהכיר כבר התבגרה. קומי, תראי לעולם שאת קיימת. תראי לו שגם בלעדיו את נושמת. תראי לו שהוא הפסיד(...) תדעי רק טוב ילדה, תוציאי אותו מלבך. ומי יודע? אולי מחר תפגשי את זה שיאהבך, זה שיחזיר לך אהבה, שיראה לך שאת כן חשובה! והכי הכי חשוב, יראה לך שיש דברים יותר חשובים מהגבר הזה שאת ליבך שבר (...)" (מתוך המחברת)

תאיר ראדה. "קומי, תראי לעולם שאת קיימת. תראי לו שגם בלעדיו את נושמת", כתבה במחברתה

זו לא רק אהבה נכזבת, יש גם תחושת מוות חזקה, היא כותבת "הזמן שלך אוזל", "הלב שלך רוצה לדעוך".

"היא כאילו מרגישה את מותה. וגם בשיעור תיאטרון, השיעור האחרון שבו השתתפה, המורה לדרמה שאל את תאיר ממה היא פוחדת, והיא ענתה: מהמוות".

היא כותבת "האכזבה חברתך היחידה". היא חשה בדידות.

"כן, בדיעבד היו סימנים. ביום ראשון אחרי הלימודים היא הלכה פתאום לבית הספר היסודי שבו למדה, לילדים שלא בגיל שלה, ותאיר הרי הייתה מוקפת חברים ופעילות".

איך את מסבירה את זה שלמרות הקרבה ביניכן היא הסתירה ממך את הדברים?

"לנער היה ככל הנראה קשר במקביל עם עוד נערה, והוא העדיף את הנערה האחרת. זה שבר לתאיר את הלב. כנראה שהיא הבינה שזה משהו בלתי אפשרי, והיא גם לא רצתה להכאיב לנו".

אילנה ראדה השבוע בביתה. "תאיר לא רצתה להכאיב לנו"

רק בגלל הגוף

שבועיים לפני שנרצחה, תאיר כותבת סיפור נוסף, המתפרסם בספר:

"22.11.2006

"הוא אמר שהוא רוצה, אבל לא משהו רציני, סתמי. לא קשר מחייב, לא חברות, סתם בשביל הכיף. זה ממש לא שימח אותי. הוא רצה אותי רק בגלל הגוף ואיך שאני נראית. פעם חשבתי איזה כיף שמישהו אומר לך שאת יפה, שאת מושכת. נכון, זה באמת עושה הרגשה טובה. אבל כשמישהו אומר לך שהוא רוצה אותך בגלל היופי ולא בגלל הפנימיות שלך זה מעליב (...) חשבתי שאתה רציני, שאתה לא כמו כולם. ממש איכזבת אותי! אל תדאג, יום עוד יבוא ותחשוב אחרת. אתה תראה. יום יבוא ואתה תרצה אותי (...) באמת תתאהב בי, ואז אני יפגע בך, כמו שאף אחת לא תפגע. העולם הוא עגול, הגלגל מסתובב ותשלם בגדול!" (מתוך המחברת)

מה הרגשת כשקראת את הסיפור הזה?

"מתוך הדברים נראה שהיא מאוד התאכזבה. תאיר מדברת כאן בבוטות, אפילו באלימות, שזה משהו שלא הכרתי בה, ושרק מראה שהיא חוותה משהו חזק מאוד. אני שואלת את עצמי, מאיפה הזעם הזה פתאום. אני מודעת לזה שתאיר נחשפת כאן לא באור הכי מחמיא. זה קשה, אבל בזמנו אמרתי לחוקרים, 'מבחינתי תפרקו את הפורמייקה של הארון ותמצאו שם איזה פתק מוסתר, יכול להיות שהבת שלי השתמשה בסמים'. כלומר, הייתי מוכנה אפילו לקבל שיש בה צדדים שאני לא מכירה, רק רציתי לדעת מה קרה לה".

בספר ראדה מתייחסת להשערות שונות לגבי הרצח, ובהן גם לאפשרות שבפרשה היו מעורבים סמים. "באחת הפגישות של הצוות, הובאו בפניי חומרים שמהם עולה כי בשבועות שלפני הרצח נעצרו כמה אנשים על אחזקת ומכירת סמים בשטח בית הספר", נכתב בספר. "שוטר לשעבר סיפר שבטיול שנתי נמצא חצי קילוגרם סמים... נחרדתי וראשי התמלא מחשבות. אולי יש קשר בין הדברים? מכאן גם עלתה שוב האופציה שתאיר נקלעה במקרה לעסקת סמים שנערכה בשירותים, מה שיכול אולי להסביר את המספר הרב של הנערים שהיו שם סביב שעת הרצח".

פרק בספר מוקדש לחברות של תאיר. "כנראה נוצר איזשהו שבר חברתי, אולי היה איזה ברוגז בגלל סיפור האהבה הזה, שחלק מהחברות מדברות איתה, וחלק לא", משערת האם. "עד הרצח היו לתאיר מיליון חברות, הייתי צריכה להדוף אותן לפעמים, ולמחרת הרגשתי שהכל נמחק. זה נראה לך הגיוני שעולם שלם נמחק ביום? יש בי תחושה שאינה מרפה שהחברות שלה יודעות מה עבר עליה לפני הרצח".

ואולי הן נמנעות לבוא כי קשה להן? בכל זאת מדובר בטראומה.

"זה תמיד כואב לי מחדש כשאומרים לי שחברות לא מגיעות לבקר משום שהן חוששות מהתגובות שלי. שנים אחרי מה שקרה, הגיעה אליי חברה של תאיר. עמדנו כאן במטבח ליד הסירים, ושוחחנו על אבידות, ואז היא סיפרה לי שאיבדה שרשרת זהב. אמרתי לה, 'אני איבדתי את התכשיט הכי יקר לי בחיים, אז אני לא אמורה לשאול ולהתעניין איפה הייתן ומה עשיתן באותו יום? הרי הייתן כל עולמה, ועד הרצח היה נדמה שהיא הייתה החברה הכי טובה שלכן'".

בדיעבד, יכול להיות שהיית צריכה להתנהל אחרת מול החברות?

"באהבה קיבלתי אותן. מאוד הבנתי את הכאב שלהן ואת ההפתעה שנפלה עליהן. תאיר נרצחה ב־6 בדצמבר, וב־4 בינואר חל יום ההולדת שלה. ביקשתי לכנס את כל השכבה במתנ"ס, שהיום הזה יחבר בינינו ושכל אחד יספר את הסיפורים שלו עם תאיר. ישבתי מול שכבה שלמה, ניסיתי לעודד אותם לדבר, להזכיר להם מי תאיר הייתה בשבילם, אבל כמעט אף אחד לא רצה לפתוח את הפה".

את מביאה בחשבון שיכול להיות שהחברות גם משלמות מחיר על מסע הצלב הזה שלך לפתוח מחדש את החקירה?

"זה לא שאני חושבת שהן הרוצחות, בשום פנים ואופן לא. אבל אני חושבת שאם הן היו מדברות הרבה יותר ומשתפות ללא מעצורים, אולי היה מתגלה איזשהו פרט שאולי דרכו היה הרבה יותר קל למצוא בוודאות את הרוצח. אבל יותר משאני מאשימה אותן אני מאשימה את ההורים שלהן. מהרגע הראשון חשבתי שצריך לחקור לעומק את בית הספר, והיו אנשים שלא אהבו את זה".

היו בך מחשבות לעזוב את קצרין? להתרחק?

"לא רציתי שינויים. רציתי להישאר בשבילים שלי. בבית יש לי שקט, אף אחד לא מעז לבוא לפה. בין אם מפחד, בין אם ממבוכה".

נשמע שאת בודדה.

"זו בדידות מתוך בחירה. יש לי פה מספר מצומצם של חברות. אנשים בקצרין התרחקו ממני, וגם אני התרחקתי. מבחינתם, הכתמתי להם את העיר. אני לא האמא הזאת שקיבלה בהכנעה שהבת שלה נרצחה וזהו. אז באתי והצפתי את כל הביקורת שיש לי כלפי הרשויות, כלפי הוועדות, כלפי בית הספר. והיה לכל זה מחיר".

איבדת בת, איבדת בעל. מתי תמצאי מרגוע? מתי מבחינתך הפרשה תהיה חתומה?

"כשאני אדע בוודאות מלאה שהרוצח של תאיר נתפס. מבחינתי הרוצחים עדיין חופשיים. אמשיך כל עוד נשמה באפי".

את לא חושבת לפעמים שבכל זאת זדורוב הוא הרוצח? הוא הרי הורשע בכל הערכאות.

"אני משאירה את הדלת הזו פתוחה. אהיה מוכנה להוריד את הכובע ולהגיד 'טעיתי' אם יביאו הוכחה גורפת".

שמוליק בעלך ז"ל חשב, כמו רשויות אכיפת החוק במדינה, שזדורוב הוא הרוצח.

"כל אחד מאיתנו ניסה לצאת מהבור הזה בדרכו. שמוליק לאורך כל הדרך הזדהה עם המערכת, הוא בא מהמערכת, הוא היה בצבא הרבה שנים. לא תמיד הצלחנו להחזיק ידיים ולחזק אחד את השני, אבל מאוד אהבנו. מאוד הבנו אחד את הכאב של השני. המחלה של שמוליק התחילה מהסיפור הזה. הוא אכל את עצמו מבפנים".

אילנה ראדה ובעלה שמוליק ז"ל עם תמונתה של תאיר. "לא תמיד הצלחנו לחזק אחד את השני, אבל מאוד אהבנו"

גם הבנים שלכם לא שותפים למאבק שלך.

"אחרי שאבא שלו נפטר, רועי אמר לי, 'אימא, אני מבקש, די'. אמרתי לו, 'אני מצטערת לאכזב אותך, אבל אני מרגישה שאני עוד חייבת לתאיר. אני מגדלת עוד את תאיר".

את מדברת בספר על הצורך לפתוח את החקירה מחדש. אבל למה לפתוח אותה? הרי שופטי בית המשפט העליון קבעו ברוב דעות כי זדורוב אשם. השופט יצחק עמית ציין בפסק דינו כי "המשטרה לא חסכה במאמצים כדי לפענח את הרצח. מאות אנשים נחקרו, כולל מורים ותלמידים, והבירור העלה כי לתאיר לא היו שונאים או יריבים מבית הספר. כל כיווני החקירה האפשריים נבחנו ונשללו, לרבות שמועות על אודות כת השטן ושמועות למיניהן שנפוצו בטוקבקים".

"לאורך השנים שבתי וטענתי שיש עשרות קצות חוט שמעוררים תהיות קשות שעליהן אין מענה. בשנה האחרונה אני נחשפת לחומרים שלא הכרתי, המחדדים בי את סימני השאלה, שאילו היו נפתרים היינו יודעים כבר מזמן מי רצח את תאיר. יש סיבות רבות לפתיחת החקירה מחדש".

ראדה פועלת לפתיחת התיק יחד עם קבוצת אנשים שהכירה דרך פייסבוק. "לא פעם הם סופגים עלבונות מחבריהם בפייסבוק, 'המשת"פים של אילנה', מכנים אותם לפעמים, אבל הם ממשיכים במסירות לצעוד לצידי. אנחנו רוצים לחשוף את האמת. חלק מהם הלכו לבדוק אצל עורכי הדין של זדורוב ואצל אשתו, זה הנתיב שממנו אנחנו יכולים לקבל חומרי חקירה. לי בית המשפט לא ייתן דבר".

את פגשת את אשתו של זדורוב?

"לא, הרי יש לי גם את המחשבה הזו, מדי פעם, שאולי זה זדורוב".

רומן זדורוב. אילנה ראדה: "יש לי את המחשבה הזאת, מדי פעם, שאולי בכל זאת זה הוא"

בספר את מספרת שהבן שלו בא לבקר אותך בהפתעה.

"בחורה שסייעתי לה באיזה עניין מגיעה אליי יום אחד עם הבת שלה ועם עוד נער. נער יפה, עדין, מופנם כזה. היא רומזת לי לגלות אליו יחס חיובי, כי זה ילד עם פצע. אני שואלת אותו בן כמה אתה, מה אתה לומד, איפה ההורים שלך. הוא אומר, 'אבא שלי בכלא'. כשהם יצאו אחד הפעילים בפייסבוק טילפן אליי ואמר, 'תשמעי, אשתו של זדורוב התקשרה ואמרה שאיזו בחורה באה ולקחה את הילד שלה ושיכנעה אותו לבוא אלייך'. הרגשתי שאני מתעלפת, הייתי בשוק. נורא פחדתי. זה הכניס אותי לחרדה".

יותר משנתיים חלפו מאז שבית המשפט העליון דחה את הערעור של זדורוב, ועדיין התיאוריות הקונספירטיביות בקשר לרצח נשמעות. האם את לא חוששת שיש מי שעושים שימוש בסיפור שלכם לצורך ניגוח וערעור מערכת המשפט ואכיפת החוק?

"לא, אני לא הושפעתי מאחרים. כבר ביום שהכריזו שתפסו את הרוצח, הרגשתי לא שקטה. באותו יום ישבנו בסלון עם החוקרים, ודיברתי איתם על הצורך לדבר עם החברים של תאיר. הם הסכימו איתי. עברו שעתיים בלבד, כששמענו מהתקשורת ש'הרוצח הוא שיפוצניק, קוראים לו רומן זדורוב'. מהרגע הזה בראשי קינן הספק, ואמרתי למי שעמדו בראש החקירה, 'אני רוצה לומר לכם שלא קברתי חתול, קברתי את הנשמה שלי. עכשיו אני מבקשת, כמו שאתם סימנתם וי מהצד שלכם, יש לי כמה שאלות שגם אני רוצה לסמן עליהן וי'".

האם שמעת את הביקורת כלפייך, שאת אישה רדופת צער שאיבדה בתוכו את הכיוון?

"כן, אני מכירה. יש לי הרבה רגעי נפילה. יש פעמים שאני אומרת די, ואז אני לא עונה לטלפונים, חיה את השגרה שלי, עבודה, בית, נהנית מהנכד, הולכת לאיזה סרט עם חברות. זה יכול להימשך כך שבוע־שבועיים, ואז מגיעים ייסורי המצפון, שאומרים, סליחה, תתעוררי. כן, יש לי ייסורי מצפון על כך שאני נחה, ולא עושה מספיק כדי לפצח את הקוד הזה".

אני מניחה שבתוך זה יש גם רגעי שבירה.

"היו רגעים שרציתי למות. כשהייתי נוהגת ומשאית הייתה מגיחה מולי, הייתי אומרת הלוואי שתיכנס בי. היום זה פחות, בגלל שאני מטופלת ומה שנקרא 'מתוחזקת' על ידי כדורים".

במשך כמעט שנה עבדה ראדה עם העיתונאית שרון רופא־אופיר על הספר. "אחד המשפטים הראשונים ששמעתי מפיה של אילנה, 'לוּ רק הכירו את חייה של תאיר, אולי היו מגלים מה בדיוק קרה במותה'", כותבת בפתח הספר רופא־אופיר, שסיקרה את פרשת הרצח מתחילתה לאורך שנים. "יחד עם אילנה – אמא לביאה שנולדה בשיכון ד' בטבריה והקימה עם שמוליק בית תוסס, מלא בצחוק ילדים – חיברנו עוד ועוד חלקים מן הפאזל. רקמת חיים ומוות לא נתפסת של נערה צעירה. אילנה, מבחינתה, לא השלימה את המסע; הוא יושלם רק ביום שבו תדע לבטח שהגיעה לחקר האמת".

לאחרונה, לאחר התלבטויות רבות, אילנה ראדה מצאה את העוז בנפשה לשפץ קצת את הבית. את החדר של תאיר הפכה לחדר של הנכד שלה, יאיר, בן הארבע וחצי, ילדו של בנה אוהד. "העיסוק בעניין תאיר לוקח ממני הרבה מאוד זמן, אבל כשאני עם הנכד שלי, זה טוטאלי", היא אומרת. "בתחילה, כשיאיר נולד הייתה לי נפילה. פחד, איפה זה ייכנס בכל השחור הזה? איך אני אלמד ליהנות מזה? אבל בסופו של דבר הנכד הביא לי הרבה אושר. זה מקור השמחה שלי היום. אולי זה גם סמלי, שבעצם פיניתי את החדר של תאיר כדי שיהיה חדר ליאיר. אולי בכל זאת יש כאן סוג של התחלה".

לקריאת הפרק הראשון במלואו