"גם טבעונים מתים. הם פשוט יחיו יותר טוב ויותר שנים"

לפני שנה, כשעמדה על סף הובלת פרויקט קולינרי בהשקעה של מיליונים, הודיעה אורי שביט למשקיעים שהיא רוצה לפרוש. זה קרה זמן קצר לאחר שהתגלו סימנים של תאים סרטניים בגופה. לפני עשור היא כבר הייתה שם, כשהסרטן הגיע בפעם הראשונה. לא היה לה מושג אם יחזור שוב - ומתי. 

"אני עומדת לחתום על חוזה גדול, ואז מגיעות התוצאות של הבדיקה התקופתית", היא משחזרת, "זאת הייתה טלטלה ומכה, כי הפחד שהוא יחזור ליווה אותי בעשור האחרון. שאלתי את עצמי, איך אני יכולה לחתום על חוזה כשאני לא יודעת מה מצבי? אולי אצטרך טיפולים? אולי לא אוכל לעבוד? שמתי ברקס באמצע. אמרתי שהתרחש קרייסיס ואני לא יכולה להסביר, אבל חייבת לעצור הכל".

איך היזמים של הפרויקט הגיבו?

"לקח להם כמה דקות להתאושש מההלם, ואז הם התעקשו לשלם על כל התקופה שעבדתי. הם הבינו שאני לא סתם פורשת". 

לקח לה כמעט שנה מאז שובו של הסרטן כדי לאזור אומץ ולהוציא אותו מהארון. ביוני האחרון כתבה שביט, אחת הנשים המשפיעות בעולם הטבעונות הישראלי, פוסט מרגש ברשתות החברתיות. היא חשפה שחלתה לפני עשר שנים, הרבה לפני שהפכה לטבעונית, והוסיפה כי הסרטן שלה, לימפומה מסוג נון-הודג'קינס, הרים שוב את ראשו. "פחדתי מאוד לצאת עם זה", היא מודה.

מי בעצם ידע על מצבך לאורך השנה האחרונה?

"בני משפחה וחבריי הוותיקים, והיו רבים כאלה. מי שהיה בסביבתי הקרובה לפני עשור, בתקופה שחליתי, ידע. זה לא היה סוד. אני לא מתביישת בזה". 

ובכל זאת, אנשים רבים בסביבתך לא ידעו.

"כשעברתי לטבעונות והפכתי לפרסונה בתחום, הייתי במעקב רפואי - אבל מבחינתי הייתי בריאה. אני לא חיה את המחלה. אז מה, אני אפגוש מישהו חדש ואספר לו? זה לא משהו שאת יכולה לזרוק סתם לאוויר, זו חתיכת פצצה. הייתי צריכה לרקוד בין הטיפות - לא כי רציתי להסתיר, אבל גם לא הייתה לי סיבה לספר. 

"השנה האחרונה הייתה לא פשוטה, כי אני כבר לא שותה אלכוהול, לא יוצאת למסעדות כי התזונה שלי מוקפדת יותר, ומצאתי את עצמי מתחמקת מכל מיני סיטואציות. היו חברים מהעשור האחרון שלא ידעו - למשל, מישהו שעובד איתי על האתר המון שנים. הבנתי שלא אצא מזה אם אצטרך לעבור אחד־אחד, ולכן החלטתי לפרסם פוסט. היו כמה אנשים ששלחתי להם הודעה לפני שהעליתי אותו, והתנצלתי שלא דיברתי עם כל אחד אישית. אמרתי: 'תקראו, ונדבר אחר כך'. כולם הבינו וחיבקו אותי".

החשש שלך היה שיקשרו בין הטבעונות למחלה. 

"כן. חששתי מאוד שיחשבו שעברתי לטבעונות בגלל זה, וזה לא היה נכון, או שיחשבו שהמחלה התגלתה כשכבר הייתי טבעונית. לשמחתי, אורח החיים הטבעוני שנטלתי על עצמי משנת 2011 כן עזר. הנה, חייתי המון שנים בלי ששום דבר קרה. יותר ממטפל אחד אמר לי שהתזונה שלי עזרה לכך שזה לא קרה קודם. אבל אגלה לך סוד: גם טבעונים מתים. הם פשוט יחיו יותר טוב ויותר שנים". 

מה מצבך היום?

"כרגע אני לא בטיפול תרופתי. מה שהרופא שלי אומר בעצם זה שהוא מחכה שהמצב יחמיר ושתהיה הצדקה לתת לי כימו. בסרטן מהסוג הזה לא נותנים כימותרפיה כשהמחלה בעומס נמוך. לא רוצים לבזבז את התחמושת הכבדה מוקדם מדי. אני אעשה הכל כדי לא להגיע לזה. המחלה חייתה בי כל השנים, אבל על אש נמוכה, ואני שואלת את עצמי מה צריך לעשות כדי שזה יירגע ונמשיך בשקט". 

בשלב הראשון שביט נסעה לחודש ל-TruthNorth, חוות לימוד ומרפא בקליפורניה. "עשיתי ניקוי גוף, למדתי על תזונה, תרגלתי יוגה ומדיטציות, הורדתי סוכר, מלח ומזון מעובד, הוספתי תוספי מזון ותבלינים מסוימים כמו כורכום ותה ירוק. אני הולכת לישון בעשר בלילה, הרחקתי את המסכים מחדר השינה".

היו רופאים שניסו להוריד אותך מהטבעונות?

"לשמחתי לא, כי בדיקות הדם שלי מצוינות והברזל שלי יותר גבוה ממה שהיה לפני הטבעונות".

את נמצאת במצב מלחיץ של דריכות. איך את שומרת על שלווה?

"את מבינה מה זה לשחרר חולה הביתה ולהגיד לו, בוא ניפגש עוד חצי שנה ובינתיים תתפלל לנס? אז אני לא מוכנה להיות פאסיבית במצב הזה, אלא שותפה פעילה בשינוי אורחות חיי. אני מרגישה מעולה, אופטימית מתמיד וגם לא מפחדת. יש המון מה לעשות כדי לתמוך במערכת החיסונית". 

זו שעת ערב מאוחרת בדרום תל-אביב, כשאני נכנסת לסדנת הבישול של שביט והשף אורן לוקסנבורג. במקום כ-20 איש, נשים וגברים. שביט עסוקה בלדאוג שיהיה פאן, ושולפת בקבוק קאווה צונן. יום למחרת, בשיער פזור, חצאית מיני ולק אדום בציפורניים, היא שוב נלהבת. אישה חזקה ושמחה שלא נותנת מקום לרחמים עצמיים. 

בגיל 47, שביט היא אימפריה של אישה אחת. לבלוג שלה, "טבעוניות נהנות יותר", יש 120-100 אלף כניסות בחודש. במקביל היא עוסקת בייעוץ קולינרי, מעבירה סדנאות והרצאות ומשתפת פעולה עם חברות מזון. ספרה, "המטבח הטבעוני שלי" (הוצאת תכלת), יצא לפני שנה וחצי והפך לרב מכר. ההרצאה שלה ב-TED גרפה כבר כרבע מיליון צפיות. לאחרונה יצאה למסע הרצאות באוניברסיטאות בארצות-הברית. 

היא נולדה בלונדון, וכשהייתה בת שנה הגיעה עם משפחתה לארץ. הוריה התגרשו כשהייתה בת 14, והיא גדלה בהוד-השרון. היא אחותן האמצעית של הזמרת סיון שביט, המתגוררת כיום בברלין, ושל אשת הספרות, שרי שביט.

אחרי השחרור מצה"ל גרה שנה באמסטרדם. אחר כך למדה שנה אחת משפטים באוניברסיטת תל-אביב ופרשה. בתחילת שנות ה-20 שלה עבדה כתחקירנית (למשל, ב"שישי חי" עם מרב מיכאלי), הפיקה קליפים (כמו "אהוב יקר" של רונית שחר), למדה תסריטאות ב"סם שפיגל" והייתה מבקרת הקולנוע והצרכנות של עיתון "אנשים".

אחרי שהתחתנה ונכנסה להיריון, עזבה את לימודי התסריטאות. בדצמבר 2000 נולד בנה נור, והיא רצתה בשינוי. "הבנתי שאני אוהבת אוכל ורוצה להתעסק בזה. התחלתי ללמוד ב'בישולים' והתקבלתי לעבודה ב'על השולחן' כעורכת האתר".

בדיוק אז היכה במשפחה הסרטן – ולא בפעם הראשונה. אביה של שביט נפטר מסרטן העור כשהייתה בת 17. אמה נפטרה מסרטן שד כששביט הייתה בת 29. "אמא אובחנה עם סרטן שד ולימפה, והטיפולים אז היו פחות מתקדמים. אחר כך מצאו גרורה בכבד. היא חלתה בגיל 53 ונפטרה בגיל 57. אבא שלי נפטר בגיל 50. צעירים מאוד. שניהם נפרדו באופן הרואי מהחיים. ברור שזה מלווה אותי.

"אמא שלי הייתה אחראית על איכות הסביבה ברשות שדות התעופה. היא הייתה דוגמה להתנהלות בעולם שאין בו תקרת זכוכית, הייתה מעורבת בהקמת נתב"ג 2000 ולצערי לא זכתה לראות אותו. זו אישה שישבה בוועדות בינלאומיות בנושא איכות הסביבה בשדות תעופה. בדיעבד אני מבינה כמה פמיניסטית היא הייתה בלי להטיף לזה, וכמה היא השפיעה עליי לממש את עצמי. שבוע לפני שנפטרה הלכה לאופרה עם חברה. אני לא יודעת איך היא עמדה בכלל על הרגליים. מה שאני קיבלתי מזה, זה חיזוק למוטיבציה שלי לעשייה".

איך התמודדת עם מותה?

"הייתי עם תינוק בן עשרה חודשים, לא הייתה לי פריווילגיה להתרסק. זו המחשבה הראשונה שהייתה לי, בשבילו אני חייבת לתפקד פרפקט. אם הוא לא היה, אלוהים יודע מה היה קורה". 

תשע שנים לאחר פטירת אמה, הסרטן התגלה לראשונה אצל שביט. היא הייתה אז בת 38 ואם לילד בן עשר. "יום אחד ראיתי פתאום שיש לי גוש קטן בצד הפנימי של מרפק שמאל. בהתחלה חשבתי שזה סתם עור רפוי. לא התרגשתי יותר מדי. כל רופא שראה את זה אמר לי להוציא, ולא הסכים לביופסיה, כי לא חשבו שזה סרטני". 

הליך הסרת הגוש היה אמור להיות פשוט וקצר, אבל אז הכל התהפך. "הרופאה הגיעה חיוורת ואמרה: 'פתחתי את המקום, חייבים לבדוק, זה לא מה שחשבתי, לקחתי דגימה'. חשבתי שסוף העולם הגיע. התקופה הכי קשה הייתה עד האבחנה. חוסר ודאות הוא הדבר הכי נורא. הרופאה שניתחה אותי אמרה לי בסוג של שמחה שיש לי לימפומה. היא שמחה שזו לא סרקומה, אבל מבחינתי זו הייתה בשורת איוב. עדיין קיוויתי שזה לא סרטן. לא אשכח שהיא אמרה לי: 'זה יותר קל מסוכרת'. חשבתי שאני מתה".

איך טופלת?

"למזלי הרב, לא הייתי צריכה לעבור כימו. עשו חודש של הקרנות באזור הגידול. סיפרתי רק לאנשים הקרובים אליי ביותר - הבן שלי, אחיותיי והחברים שלי. מההקרנות הייתי נוסעת לראיין ל'על השולחן'. לא הסתרתי, אבל לא רציתי שלכל מקום שאלך זה יהיה כתוב לי על המצח. אחרי ההקרנות עשו לי בדיקת מח עצם ויצאתי נקייה. הרופא שלי אמר, יש סיכוי שזה היה מקומי, אולי נגמר הסיפור. מבחינתי – הבראתי". 

איך העובדה ששני הורייך נפטרו מסרטן השפיעה על ההתמודדות שלך?

"היה בי רצון להיאחז בחיים שלי כמו שאני מכירה אותם. באותם ימים, אם היית מדברת איתי על שינוי תזונה, הייתי עונה לך, עזבי אותי, אני רוצה ליהנות מהחיים. זה ללא ספק קשור לעובדה ששני הוריי נפטרו צעירים. היום אני יודעת שקיבלתי קריאת השכמה בתקופה שאכלתי הכי נורא. באותה תקופה עברתי משברים ולא טופלתי או נתתי לעצמי מקום לכאוב, והגוף ניסה לקרוא לי. 

"כשסיימתי את ההקרנות ובדיקת הפט סי-טי יצאה נקייה, עשיתי מסיבה ב'רוטשילד 12'. היה אלכוהול והופעות וחגגנו. מבחינתי, החיים נמשכו. מה שאני מבינה היום, זה שלימפומה היא כמו מחלה כרונית. זו תמיד הייתה שאלה של זמן - מתי היא תחזור. ככל שאת שומרת על אורח חיים טוב יותר - היא לא נעלמת עד הסוף, אבל אפשר לחיות איתה". 

שביט הפכה לטבעונית לפני שמונה שנים, כשנתיים וחצי אחרי שהחלימה. באותם ימים הייתה עיתונאית במגזין "על השולחן", פנויה לזוגיות לאחר שהתגרשה (בסוף שנות ה-20 שלה), מבלה את ימיה בין מסעדות וברים ואוכלת כל מה שאפשר להעלות על הדעת. "הגישה שלי כעיתונאית הייתה לנסות הכל", היא צוחקת, "להגיד 'לא' לאוכל זה נראה לי בזוי, ובאמת אכלתי הכל. אכלתי ארנבת, יען וצלופח, חלזונות, קיפוד ים וגם צבי, שהוא בשר טעים, אבל עזבי, בואי לא נדבר על זה. לא קל לי לחשוב שאכלתי את החיות האלה. זה היה הפאשן המקצועי שלי". 

אז איך קרה שהפכת לטבעונית?

"יצאתי לדייט, וכעבור חמש שניות גיליתי שהאדם מולי הוא טבעוני. אמרתי לעצמי, מה יש לי לחפש איתו? הגעתי לדייט מארוחת שחיתות לכבוד יום ההולדת שלי ב'שילה', ולא היה לי נעים להגיד לו מה אכלתי. בקיצור, אין סיכוי. ואז הוא סיפר: 'בדיוק תרגמנו עכשיו איזו הרצאה לעברית, אולי תראי אותה?' ושלח לי אותה במייל". 

זו הייתה ההרצאה המפורסמת של גארי יורופסקי, פעיל יהודי-אמריקאי למען זכויות בעלי חיים וטבעונות. שביט שכחה בכלל מהמייל ההוא, רק אחרי כמה שבועות התיישבה לצפות בהרצאה, וחייה השתנו. "אמרתי, זהו, הלכו לי החיים, כי מה אני אעשה עכשיו? זו הזהות שלי, האוכל, זו מי שאני. היה בי פחד קיומי, ומצד שני לא הייתה לי דרך למחוק את מה שהבנתי וראיתי. לא רציתי לשלם מכיסי או לעודד אוכל שהייצור שלו כרוך בהתעללות בבעלי חיים".

הנה ההזדמנות להודיע בקול רם: לא הפכת לטבעונית מטעמים בריאותיים.

"בכלל לא! אז כבר הייתי מאובחנת, אבל הבראתי, ולא ידעתי שהמחלה תחזור. בראש שלי הייתי נקייה וזה לא היה אישו אצלי. גם אם היה בא אז הרופא הטוב בעולם ואומר לי שאם אעבור לטבעונות אהיה בריאה, לא הייתי מוכנה לזה מנטלית, אם לא הייתי נפגשת בסבל של בעלי החיים". 

אדם סקרן כמוך לא ידע שום דבר מכל מה שדיבר עליו יורופסקי?

"תמיד הייתי צוחקת ואומרת שאני צמחונית בלב. גידלתי כל חיי בעלי חיים, אבל טבעונות לא הייתה בכלל בלקסיקון. כן, היו רגעים שהרגשתי שהמציאות קופצת לי לפרצוף, למשל כשהייתי מכינה עוף שלם והייתה עולה לי לראש התמונה של התרנגולת החיה. אז הדחקתי, כמו שכולנו מדחיקים. ומצד שני, היו דברים שלא היה לי מושג לגביהם. איך יכול להיות, למשל, שעיתונאית אוכל לא יודעת איך פרה מייצרת חלב? ביקרתי בכל כך הרבה משקי חלב, ולא שאלתי". 

כעבור זמן קצר, שביט התפטרה מ"על השולחן". "את הטור האחרון שלי כתבתי על בעל החיים האחרון שאכלתי, תמנון. אלה היו 50 המילים שהיה לי הכי קשה לכתוב בחיי. מצד שני, בשלב הזה כבר שאלתי את עצמי מה יהיה הדבר הבא שלי. זה לא הספיק לי, והייתה לי תחושה שאין לאן להתקדם. הטבעונות הכניסה עומקים חדשים ומשמעות קיומית. הנה, אני מנסה להגן על הסביבה ולשנות את העולם. הרגשתי שהולכים אחריי עדרים של בעלי חיים שאני חייבת להם".

מה היו התגובות מסביב?

"בעיקר אמרו לי: 'יעבור לך'. לא ידעו אז שזה יהיה הדבר הבא. הייתי מפורצי הדרך". 

הבלוג שלה הוקם חודשיים לאחר שהפכה לטבעונית, והיום, כאמור, מדובר בפלטפורמה רבת עוצמה, שהיא מתפרנסת ממנה בשלל דרכים. "לא באתי ממקום מטיף", היא מנתחת את סוד ההצלחה שלה. "רציתי להוכיח שטבעונות לא חייבת להיות ויתור על הנאות החיים. הפאניקה שלי בעניין הזה הייתה גדולה. החלטתי שאוכל טבעוני יכול להיות סקסי, טעים ועושה חשק, ולא משנה שלא היה לי מושג אם זה נכון, אבל אמרתי, אני לא אהיה מהמסכנים שאוכלים נבטוטים בחושך".

הטבעונות היא גם זו שהפגישה אותה עם בן זוגה הנוכחי, מורה לאמנות, שאותו הכירה לפני שמונה שנים במהלך יצירת סרטון לקידום הנושא. הם לא הביאו לעולם ילדים משותפים, אבל מגדלים יחד את בנה בן ה-18, מוזיקאי שעובד כרגע על אלבום ראשון. "הוא יהיה כוכב", היא מתלהבת.

לאיזה מאכל את מתגעגעת לפעמים?

"בא לי שיהיה קיט-קאט טבעוני, כי אני יכולה לזכור את הטעם שלו על הלשון. אבל אין לי איזו כמיהה, ואני לא נוגעת בסוכר מעובד. מדהים עד כמה הצלחתי לעשות את הסוויץ' הזה". 

בימים אלה היא משיקה את המיזם הבא שלה: הקורס "כלים והשראה בדרך להבראה" - שלושה מפגשים שהם מעין ארוחת טעימות משולבת בהרצאות של אנשי מקצוע על שינוי אורחות חיים. קהל היעד: חולים ומחלימים, אבל גם אנשים בריאים שאינם טבעונים. "זו התרומה שלי לעולם", היא מתרגשת, "אני מביאה את הקרביים שלי. מאז שהסרטן חזר ואני עמוק בתוך תהליך ההחלמה, אני רוצה לעזור לאנשים לא לחכות לתרופות, אלא להיות מעורבים וללמוד לקחת אחריות על ההבראה. אני לא מתיימרת לרפא אף אחד, אבל אני רוצה להגיד: 'יש לכם עוד מה לעשות, זה לא רק לעשות כימו ולהגיד אמן לרופא'".

ואיפה עומד כרגע השינוי שלך?

"כבר לא תתפסי אותי אוכלת המבורגר או פיצה טבעונית. הדברים קיבלו מיקוד ודיוק. סרטן זה לא רק גנטיקה. בסוף זו קפסולה שיושבת שם ומחכה להתפוצץ, אבל היא לא חייבת. זה בידיים שלנו".