צווחתי מאושר: סוף סוף נוכל לעשות סקס בקול רם

מבין ארבעה חדרים עצומים בחרנו לנו אחד עם נוף רומנטי אל הבניין האימתני שממול והתחלנו פורשים את המזרן המתנפח. הו, כמה מאושרים היינו. סוף סוף יש לנו חדר נקי וגדול משלנו וסוף סוף אין מבוגרים אחראים שמכרכרים אחרינו לכל פינה ואפשר לעשות מה שרוצים. החבר הרוסי שלי, פרק 5

• הפרק הראשון: פתאום הוא שאל: "את רוצה לנסוע איתי לרוסיה?"
הפרק השני: ההרפתקה שלי במקלחת בדירה מוסקבאית
• הפרק השלישי: ואז שלף הסבא את גוש החמאה העצום והמאיים
• הפרק הרביעי: ניחמתי את עצמי - לפחות לא נראיתי סקסית

 

אחרי לילה רווי אלכוהול הגענו לסנט פטרסבורג, "ונציה של רוסיה", ואני כבר ממש רוצה הביתה. למרות העייפות הצלחנו לפצח את הקווים שעלינו לקחת במטרו המקומי. גאים מאוד באינטיליגנציה המשותפת, הגענו ליעד המבוקש: שכונת המגורים של קרובה רחוקה של הבחור, בת גילנו.

 

השכונה התגלתה כקומפלקס של כמה עשרות בניינים סובייטים אפרפרים וחמורי סבר, שלמרגלותיהם המתנו לה, עמוסי תיקים. הקרובה הדקיקה והלא יהודיה בעליל באה לאסוף אותנו באפה הסולד ושיערה הבהיר. גם היא הצהירה מיד שהיא לא מדברת אנגלית, ואני, שכבר עייפתי מלחשוב על תגובות מתוחכמות להצהרות האלה, פשוט הנהנתי בהבנה.

 

ברגע שנכנסנו לחדר המדרגות של הבניין התעשייתי הבנו שהטיול השתפר. במקום צחנת חדרי המדרגות שהורגלנו אליה במוסקבה, כאן שאפנו לקרבנו בנחת ריח בטון מרענן. שמחים וטובי לב עלינו במעלית לקומה התשיעית, שם גילינו חתול ג'ינג'י קצר רגליים ודירה עצומה בגודלה, חדשה לחלוטין וריקה מריהוט. הקרובה הסבירה במבוכה שהיא ובן זוגה נישאו רק באחרונה. ההורים קנו להם את דירת הענק הזו (כנראה כאמצעי לזירוז הילודה, חשבתי), והם עוד לא הספיקו לקנות רהיטים.

 

מבין ארבעה חדרים עצומים בחרנו לנו אחד עם נוף רומנטי אל הבניין האימתני שממול והתחלנו פורשים את המזרן המתנפח שרכשנו מבעוד מועד במוסקבה. הו, כמה מאושרים היינו. סוף סוף יש לנו חדר נקי וגדול משלנו וסוף סוף אין מבוגרים אחראים שמכרכרים אחרינו לכל פינה ואפשר לעשות מה שרוצים. הפצרנו בה לבוא להתארח אצלנו בתל אביב למרות שאין לנו מקום בדירה בכלל, ומשנתקלנו בסירוב מנומס הלכנו לישון קצת כדי להשלים שעות שינה והתעוררנו מחויכים.

 

הבחור הלך לפטפט קצת עם קרובתו, ואני התפנקתי במיטה עם החתול. כשחזר לחדר לא האמנתי למשמע אוזניי: היא אמרה לו שהחליטה לנסוע עם בעלה לביקור אצל הוריה לכמה ימים ולהשאיר אותנו בדירה עם החתול, עד שנחזור לישראל, אם זה בסדר מבחינתנו. "בטח שבסדר!" צווחתי מאושרת. סוף סוף נוכל לעשות סקס בקול רם ולא לאחוז זה בזה במתח מקפיא שמא סבא, או גרוע מכך, נדיה אשתו האיומה, ישמעו אותנו מבעד לקירות הדקיקים המצופים טפט.

 

כשטעם החופש בשפתותינו יצאנו מיד אל העיר הגדולה, כדי להשביע את רעבוננו שהצטבר מתחילת הטיול אצל החבר הסנט פטרבורגי הנאמן שלנו, מקדונלד'ס.

 

אחרי הצהריים ותודות למזג האויר החביב, החלטנו להיות תיירים טובים ולקחת סיור בסירה בנהר ובתעלות העיר. גם כאן, כמו בכל מוזיאון או מוקד תיירותי אחר, הכל מתנהל ברוסית ללא שום יוצא מן הכלל, וגם כאן זה הגיוני, שכן רוב התיירים במילא רוסים. אחרי שכולם שילמו עלתה על הסיפון מדריכה עטויה תכשיטי זהב, לבושה בשמלה שכמו נתפרה מעשרות מטפחות אדומות, מתנפנפות להן ומגלות מחשוף נדיב. מהרגע שהסירה החלה לנוע ועד שעצרה בסוף היא לא פסקה מלהחריש את אוזנינו כשצווחה לתוך מיקרופון זול, הרוח העזה חושפת שורשים שחורים משחור מתחת לרעמת בלונד-פלטינה ושומה עצומה על הצוואר.

 

הבחור ניסה בכל מאודו לתרגם את הנאמר, אבל לא הספיק להדביק את קצב הסירה ואת קצב הדיבור של המדריכה בעלת השומה, ולכן כל תרגומיו היו לשווא, שהרי מלאים היו בפערי מידע. כשעברנו על פני ארמון יפהפה, בעלת השומה התחילה לברבר ולהצביע עליו, וכולם הסתכלו לכיוונו. "תסתכלי, תסתכלי", אמר לי הבחור, תוקע לי מרפק בצלעות. "אני מסתכלת! מה היא אומרת?" עניתי בציפייה. "אמממ... רגע... היא אומרת שזה היה בית של אנשים עשירים. אממ...גידלו בו בננות ואננסים". "מה הקשר?" שאלתי, מחויכת, בקול רם מדי, אבל המבט המצמית של בעלת השומה השתיק אותי.

 

"פושקינה, פושקינה, פושקינה... גרניטה, גרניטה, גרניטה"

אחר כך אמר לי הבחור "תסתכלי על העמוד!" אז שאלתי באיזה צד, אבל כבר עברנו אותו. בפעמים האחרות שניסה לתרגם היה עוצר ומסביר לי שזה הכי משעמם ושהיא מדברת רק על פושקין, המשורר הלאומי, ועל סוגי האבנים מהם בנויה העיר. ואכן, רוב הזמן כל מה שאני שמעתי היה "פושקינה, פושקינה, פושקינה... גרניטה, גרניטה, גרניטה...".

 

אחרי נסיונות תרגום כושלים לרוב החלטתי להתעלם משצף הרוסית הזה ופשוט להביט במבני הגרניט שמסביב. הותרתי אותו ישוב לידי, אכול קנאה על כך שאני יכולה לבחור לא להקשיב לפטפטת הזאת.

 

כשחזרנו הביתה בערב חיכו לנו בני הזוג עם יין לבן ועם ארוחת ערב שהעלתה דמעות בגרוני מרוב התרגשות: שניצל, פירה וסלט. "אני אוהבת אותם", לחשתי לבחור. הכל היה נפלא, אפילו אלבום החתונה המסוגנן שלהם, שבימים כתיקונם אני עשויה לראות בו הנצחה מוגזמת של יום אחד בחיים שגם ככה עושים ממנו יותר מדי, אפילו הוא היה יפה. עלינו על יצוענו המנופח, מחכים כבר למחר, שנהיה לבד.

 

המשך: סקס על מזרן מתנפח בסנט פטרסבורג