ניחמתי את עצמי - לפחות לא נראיתי סקסית
האדם שחלק איתנו את הקרון האטום והמחומם מדי בדרך לסנט פטרסבורג היה פועל כבן 40. למזלי, הבחור שלי לבש גופייה וראו שיש לו שרירים ושהוא יכול להרוג אם ירצה. אבל הרושם האכזר שלו נמחה כשהתחיל לדבר בחביבות עם האנס הפוטנציאלי שהסריח מאלכוהול ומסיגריות. החבר הרוסי שלי, פרק ד'
השעה עשר בבוקר, ובדיוק התעוררנו ליום האחרון במוסקבה, כשמחצית הביקור כבר מאחורינו. בעודנו מקפלים את המצעים ותוחבים אותם בפעם האחרונה לארגז המצעים, הסבא שירבב את ראשו המחויך בדלת חדרנו ושאל משהו ברוסית. הבחור פנה אליי ואמר "הוא שואל אם את רוצה דג ותפוחי אדמה".
לא, חשבתי, זה לא קורה לי. הסתכלתי שוב על השעון, מזועזעת. באמת עשר בבוקר. היכולת שלי להיות אדיבה מיד אחרי שהתעוררתי היתה מוגבלת מאוד. לכן נעצתי מבט קר כקרח בבחור, מתעלמת לחלוטין מקיומו של הסבא, והצהרתי שלעולם, אבל לעולם, לא אוכל דג ותפוחי אדמה בפאקינג עשר בבוקר, ושיגיד להם שנכין לעצמנו ביצים או משהו. הבחור, עליו הוטל לתרגם את המרגליות שהפיק פי, הקריב עצמו על מזבח הדג ותפוחי האדמה והצליח בדרך נס לגרום לכך שאוכל לטגן לעצמי ביצה ללא התערבות של מבוגר אחראי.
הבנתי כמה בנות מזל אני וביצתי
בעודי מטגנת לי באושר גדול את הביצה שלי ודוחה בנימוס את ההצעות לעוד קצת שמן ועוד קצת נקניק, הבחור קיבל את המנה ממנה ניצלתי, ואז הבנתי כמה בנות מזל אני וביצתי. על צלחתו הונחו שני תפוחי אדמה שהורתחו ודג מכובס לבנבן שעליו התנוסס בגאון הרוטב הנורא מכל - ביצה קשה מפוררת עם מים חמים. בדיוק כמו שאי אפשר להסיר את המבט מתאונת דרכים בנתיב שמולך, כך צפיתי בגועל מסוקרן בבחור שלי, מברכת אותו עם כל ביס וביס על שהציל אותי מהזוועה.
אחרי יום ארוך שבו ניסינו להספיק לראות את כל מה שלא הספקנו עד אז, חזרנו לארוז לקראת נסיעת הלילה לסנט פטרסבורג. בדרך החוצה, מוכנים וארוזים, הבחור התיישב באופן תמוה בסלון והחל מנשנש לו דובדבנים תוך שהוא מסביר לי שהמנהג הרוסי הוא לשבת כמה דקות לפני היציאה למקום חשוב כדי לחשוב ולהירגע. "אוקיי", השבתי, "אני יושבת ונרגעת". מובן שעם הגיענו לתחנת הרכבת גילינו ששכחנו את השקית עם הניירות החשובים שאסור לעולם לשכוח, אבל העיקר שישבנו ונרגענו.
משעברנו את בודקת המסמכים החמוצה בכניסה לרכבת ונפרדנו מהמלווים הצמודים שלנו, הסבא והדוד, צעדנו אל עבר הקרון שלנו, מתפללים ששכנינו למסע יהיה זוג צעיר, או כל זוג למעשה. אך מובן שלא. האדם היחיד שחלק איתנו את הקרון האטום והמחומם מדי היה לא אחר מפועל רוסי בן 40 בערך, גבוה, משופם ורזה מאוד, שדמה בעיקר למטאטא עם שרשרת זהב. למזלי, הבחור שלי לבש גופייה, אז יכלו לראות שיש לו שרירים ושהוא יכול להרוג אם באמת ירצה. אבל הרושם האכזר שלו נמחה ברגע שהתחיל לדבר בחביבות עם אותו אנס פוטנציאלי, שכל סביבתו, משמע סביבתנו, הסריחה מאלכוהול וסיגריות.
התחלתי כמובן לחשוב באיזה דרך אוכל למנוע את האונס
בעודם מגלגלים שיחה אני התחלתי כמובן לחשוב באיזה דרך אוכל למנוע את האונס - אולי אתחיל לצלוע ולרייר על עצמי כדי שלא יימשך אליי, אבל הקרון היה קטן מכדי לדמות בו צליעה. על כל מקרה, פניתי באצבע זקורה אל סנטרו של הבחור והשבעתי אותו שלא יעז להירדם, ואם ישמע אותי מצייצת מלמעלה שיבוא להציל אותי. טיפסתי בסירבול רב אל הדרגש שלי, כשהבחור הודף אותי מלמטה. יופי, חשבתי בעודי משפשפת את הברך החבוטה שלי, לפחות לא נראיתי סקסית. החום היה קשה מנשוא, ואני בטרנינג. לעזאזל.
איך שהרכבת התחילה לזוז אוויר קריר החל לנשוב אל מצחי ואיחלתי לילה נטול שינה לבחור. למרות הטרטור האיום של פסי הרכבת הצלחתי להרדם, אך אל חלומותיי חדר הריח הכבד של האלכוהול, ושנתי לוותה בידיעה שהפועל לא מפסיק לשתות וודקה כל הלילה.
בשלב מסויים לא יכלתי עוד לשאת את זה והצצתי מטה אל מיטתו. לתדהמתי ראיתי שהוא ישן שנת ישרים, והבנתי שהריח פשוט נודף ממנו כמו מבקבוק אלכוהול פתוח בחדר קטן וסגור, ממש כמו הקרון הזה. המחשבות המטרידות על כמות החמצן שאוזלת אל מול כמות הפחמן הדו חמצני רווי אדי האלכוהול שנפלטת מריאותיו הותירו אותי ערה ומסוחררת, עד שהרמקולים החלו להשמיע פרסומות צווחניות ברוסית לחברת הרכבות בה בחרנו.
הבחור התעורר, רענן לחלוטין, ושאל אותי איך ישנתי. "לא משנה", עניתי, "העיקר שהגענו לסנט פטרסבורג".
המשך הסיפור: צווחתי מאושר - סוף סוף נוכל לעשות סקס בקול רם
