פתאום הוא שאל: "את רוצה לנסוע איתי לרוסיה?"
תמיד היתה לי פנטזיה סודית כזאת. בגיל העשרה קראתי רומן רומנטי על ישראלית שמתאהבת באינטלקטואל רוסי ארוך שיער, נוסעת לדירתו הקטנטנה במרכז מוסקבה וחיה איתו חיי מיניות מושכלת אפופת עשן סיגריות. סיפור שבועי בהמשכים, פרק ראשון
בעודי אוספת את העיניים שקפצו לי מההלם הצלחתי לפלוט רק "לא יודעת" ובמשך דקות ארוכות חשבתי על תשובה. האמת היא שתמיד היתה לי פנטזיה סודית לנסוע לרוסיה. בגיל העשרה קראתי איזשהו רומן רומנטי על ישראלית שמתאהבת באינטלקטואל רוסי ארוך שיער, נוסעת לדירתו הקטנטנה במרכז מוסקבה וחיה איתו חיים של מיניות מושכלת אפופת עשן סיגריות.
הסיבה היותר בוגרת לתשוקה לאמא רוסיה היא החברים שלי - גוגול, בולגקוב ודוסטוייבסקי. לפני שהכרתי את הבחור חשבתי שהתרגום מרוסית לעברית הוא מה שהפך את הדמויות למשונות כל כך, שהרי לא ייתכן שהאומה הרוסית כולה מורכבת מאנשים חמומי מוח וקצרי רוח המתרתחים במהירות שיא, צועקים זה על זה ללא הפסקה ושותים וודקה ותה מבוקר עד ליל. אך עם הזמן התחוורו לי קווי הדמיון בין משפחתו של הבחור לבין גיבורי הספרות הרוסית.
הבחור הזהיר אותי כבר בהתחלה שאבא שלו אדם די קשה, אבל אני גיליתי גבר נאה, חייכן ובדחן. כשהתחלנו לבקר שם פעם בשבועיים התחלף הרושם הראשוני בבהלה קלה. אותו נאה, חייכן ובדחן התגלה כמי שלא מסוגל להקשיב לאיש ונוהג לשסע בזקיפת אצבע את דבריהם של ילדיו, אשתו וחברתו של בנו, הרי זו אני. במרוצת הזמן התגלה לי גם תחביבו המרכזי - לירות באקדח דמה כדורי פלסטיק על הציפורים המצייצות בחלון.
אחיו בן ה-36 של הבחור עודנו גר אצל ההורים ומתמחה בשאלוני טריוויה ברוסית ובאגירת מדליות ידע. דיבורו מתחיל תמיד באמצע משפט, וכל מה שנותר לשומעיו הוא להמתין בסבלנות לסוף המיוחל, תוך שהוא סוחף אותנו אל ההיסטוריה המשמימה של אלכסנדר מוקדון או ייצור ממתקי הרשי.
נשאתי עיני יגון אל הבחור וידעתי שהוא מבין
במשך שנה שלמה הוריו לא שאלו אותי מה אני עושה בחיים, והדבר הטריף את דעתי, משום שאני באה ממשפחה שמתמחה בבירור מעמיק על בני אדם באשר הם. הבחור טען שסיפר להם כשהכרנו שאני לומדת ספרות באוניברסיטה ושהם פשוט לא נוהגים להתערב בחיי אחרים, אבל הרושם שלי היה שאין להם מושג. לפני חודשים ספורים, בפעם הראשונה שאמו הפנתה גם אליי את השאלה "איך בלימודים?", סיפרתי לה, בעודי נחנקת בהפתעה מחתיכת שום סוררת, שאני מאוד מתלבטת לגבי מה לעשות אחרי התואר שנגמר. שעה שאמו הנהנה ארוכות, מה שעורר בי חשד כבד שלא הבינה מילה ממה שאמרתי, אבא שלו צעק בחשיבות עצמית מהסלון שלדעתו העבודה המתאימה ביותר בשבילי תהיה ניהול בית מלון. נשאתי עיני יגון אל הבחור וידעתי שהוא מבין. אלוהים אדירים. הם לא מכירים אותי בכלל.
כאן עליי לבלום במעט את יצר הביקורת הזדוני שלי ולהודות שההתרשמות שלי כלל אינה אובייקטיבית. אני רואה את האנשים האלה שהגיעו ממקום כל כך רחוק ואחר במאמציהם הגדולים ביותר לדבר שפה לא להם, והכל כדי שאוכל להבין אותם (חלקית). הביקורים אצלם הופכים לגמגום אחד גדול, שבו עליי להתרכז בכל אחד מהדוברים כדי לשלוף ממנו את מה שביקש לומר, בין אם מעניין ובין אם לא. לכן נוח לי שהם זולגים לעיתים לרוסית, ואז אני יכולה לבהות בשעוונית החומה ובמרק השמנוני שמולי ולהמשיך לתהות על הסיבה העלומה לכך שכל שאר המסובים בחרו לדחוף לתוכו כף מיונז גדושה.
פתאום אמא שלו צהלה וסיפרה משהו וכולם צחקו
נוסף על כך המקרה שבו גיליתי שהם בכלל נורמליים לחלוטין. יום שישי אחד חטפתי התקף מיגרנה תוך כדי הנסיעה מתל אביב לכפר סבא על האופנוע של הבחור. הגעתי חצי עיוורת לבית הוריו, ומשום שהדבר האחרון שיכולתי לעשות היה לאכול איתם, נטלתי כמות משככי כאבים שלא היתה מביישת סוס דואב והתעלפתי על מיטת נעוריו. מתוך הערפל המיגרנויטי שמעתי משפחה אחרת מזו השקטה והעצבנית המוכרת לי. פתאום אמא שלו צהלה וסיפרה משהו וכולם צחקו איתה ולא עליה, האח הוסיף משפט ענייני ובאמת התייחסו אליו, האב לא שיסע אף אחד ובמשך שעתיים הם לא הפסיקו לדבר רוסית ולהתגלגל מצחוק, עם הפסקות קלות שבהן הבחור הגיש לי מנחות מזון למיטה.
רוצה לראות את סבא שלך כדי לדעת איך תיראה בזקנתך
בגלל כל אלו אמרתי לו כן. אני רוצה לנסוע איתך לרוסיה. אני רוצה לראות את השושלת המוטרפת בעלת שם המשפחה הבלתי ניתן להגייה שלך, אני רוצה לראות את סבא שלך כדי לדעת איך תיראה כשתהיה זקן, אני רוצה לראות את בית הכפר המשפחתי שאתם לא מפסיקים לדבר עליו ושבזכותו ריח של יער עושה אותך דרוך ומרוגש, אני רוצה לראות את לנין החנוט ואת הדירה של השטן ועוזריו במוסקבה ולא משנה לי שלא קראת את הספר. ובעיקר - אני רוצה להיות שם איתך.
