ואז שלף הסבא את גוש החמאה העצום והמאיים
"נייט!!!" זעקתי, אך ללא הצלחה. הסב המחויך המשיך בשלו ורק אמר לי "נורמאלא, נורמאלא". הוא סימן לי לטעום, ומשום שהבחור עוד לא יצא אליי - נאלצתי לציית. החבר הרוסי שלי, פרק ג'
- הפרק הראשון: פתאום הוא שאל: "את רוצה לנסוע איתי לרוסיה?"
- הפרק השני: ההרפתקה שלי במקלחת בדירה מוסקבאית
אחרי המקלחת מהגיהינום בביתם של המארחים שלנו לא ישנתי כל הלילה. כשעלה הבוקר המיוחל הסתכלתי על הבחור הישן בשלווה לצידי על הספה הגבשושית הנפתחת וחשבתי: אני רוצה לחזור הביתה.
משפקח את עיניו הכל נראה לי גרוע פחות, ואחרי חיבוק ושיחת עידוד שבה הבטיח שלעולם לא ישאיר אותי לבד עם נדיה המטורללת, קמנו לצחצח שיניים. הבחור נותר להתגלח בחדר האמבטיה הזכור לשמצה, ואני נכנסתי אל המטבח. הסבא, בחליפת הבז' המוכרת ובקריאות "דוברה אוטרה" חביבות ("בוקר טוב", כך הסתבר לי בחלוף הימים), ניגש אליי עם קערה מהבילה מלאה בגריסים ורודים בעלי ריח מתקתק ומבחיל במיוחד. "מה זה?" שאלתי בחשש, יודעת שהוא לא מבין אותי ופוחדת מהתשובה. הבנתי בעצמי את הנורא מכל: זו כנראה כוסמת.
כשהתיישבתי מול הקערה האיומה, הסבא שלף מהמקרר חבילת חמאה. העולם כולו נכנס להילוך איטי כשניסיתי לעצור בגופי את גוש החמאה העצום המאיים להישמט לצלחתי. "נייייייייייייייייייייייייייייייייייט!!!" זעקתי, אך ללא הצלחה. הסב המחויך המשיך בשלו ורק אמר לי "נורמאלא, נורמאלא" (משמע, זה נורמלי, ככה אוכלים את זה). ולא רק שזרק את מאה הגרם המיותרים האלה, אלא שערבב אותם אל תוך ערימת הכוסמת ולי רק נותר לצפות באומללות שקטה במתרחש לפני.
חשבתי לירוק את זה, אבל לצערי אני כבר לא ילדה
הסבא סימן לי לטעום, ומשום שהבחור עוד לא יצא אליי - נאלצתי לעשות כמצוותו. ערמתי על הכף מספר כוסמות משומנות היטב והכנסתי לפה. על לשוני התפשט הטעם המדויק של הבושם 'לולו' של קשארל והרגשתי רעד קל בזווית הפה שלי. תמיד כששאלו אותי מה אני שונאת לאכול לא ידעתי מה לענות. עכשיו זה השתנה. לא סתם השם של זה מזכיר קללה. כוס אמק. אני שונאת כוסמת. חשבתי לירוק את זה, אבל לצערי אני כבר לא ילדה, מה גם שהסבא לא הפסיק להסתכל עליי בציפייה מרוגשת כדי לבדוק מה דעתה של הישראלית הבעייתית על ארוחת הבוקר.
בדיוק באותו רגע נכנס המושיע שלי, רחרח באפו, ראה את פניי החיוורות כסיד והבין שיש כאן משבר כוסמת חמור. מיד פנה אל הסבא בכתב הגנה מאולתר ברוסית ונראה שגם מוצלח, משום שהכוסמת המחרידה נשפכה לצלחתו של הסב, אני זכיתי בלחם וגבינה צהובה, ובא לציון גואל.
אחרי ארוחת הבוקר יצאנו אל חדר המדרגות וגילינו את פשר צחנת הגוויה העולה ממנו. מסתבר שכמו בניו יורק ובבניינים רבי-קומות מסוימים גם בארצנו, גם במוסקבה ישנו פיר אשפה לדיירי הבניין בשל כמות הדירות האימתנית. אבל כאן השיטה לא עובדת. נראה שצחנת האוכל הרוסי, העשוי ברובו מדגים וכרוב, עושה את דרכה אל תוככי הבניין ועומדת שם מחמיצה, שהרי לעיתים קר ברוסיה, לכן תמיד יש לאטום הכל ולעולם לא לאוורר. הסיפוק שבפיצוח התעלומה לא הקל על מצוקת החמצן שלנו, ומיהרנו החוצה, אל האוויר המיוחל.
שעה שהסבא הלך להביא את הג'יפ שלו עד אלינו, עמדנו בפתח הבניין ונהנינו מדקות ספורות של שקט. הבחור סיפר לי שאתמול בערב הסבא, מרוגש מאוד, אמר לו שהוא לא יודע עוד כמה שנים יישאר בחיים, לכן ביקש ממנו להחליף או להוסיף לשם המשפחה הקיים שלו את שם משפחתו שלו ולהעביר אותו לצאצאיו העתידיים. הבקשה המסעירה באה על רקע זה שמלבד הסבא, הבחור הוא הזכר היחיד במשפחה מצד אמו ונושא ממילא את שם משפחתו של אביו המאמץ.
פלטתי צווחת אושר ועטפתי אותו בנשיקות
כתגובה פלטתי צווחת אושר ועטפתי אותו בנשיקות, משום שזה אומר ששם המשפחה המשונה להחריד של הבחור יפנה מקומו לאחר, אפשרי יותר, ואוּכל להפסיק לאיית אותו אלף פעם לכל נציגת שירות טלפונית. מצד שני, עצרתי את מבול הנשיקות, הבקשה הזו מבטלת באחת את משחק המחשבה שהפך לחביב עלינו עד מאוד: מציאת שם משפחה חדש המורכב משני שמות המשפחה שלנו יחד בווריאציות שונות.
המשחק נולד בעקבות ערב אחד, כשאחד החברים שלנו שאל אותי אם לדעתי אשה נשואה צריכה לשנות את שם משפחתה לשם משפחתו של בעלה. עניתי לו שבעיניי זה רעיון מיושן ועלוב, כי אשה לא צריכה לוותר על חצי מהזהות שלה לטובת זהותו של בן זוגה ובכך כמו להסתפח למשפחתו, בדיוק כמו שגבר נשוי לא משנה את שמו לשמה של אשתו. הרי אם הולכים קצת אחורה, רואים ששמות משפחה הם בכלל דבר מומצא. למשל, לחייט המקומי קראו "טיילור" (חייט, באנגלית), ובניו, שגם הם לרוב הפכו לחייטים, העבירו הלאה את הייחוס הזה. הבחור, מבוהל קצת מתגובתי, הסכים איתי לחלוטין. אז משום ששמות משפחה הם דבר מומצא, אנחנו התכוונו להמציא לנו אחד. השתעשענו במחשבה שכל אחד מאיתנו ישמור על שם משפחתו וזהותו, וילדינו ישאו את השם המשולב.
אך לא. בעקבות בקשתו סוחטת הדמעות של הסבא ולמרבה הצער, ניאלץ להיות מהמשפחות הפמיניסטיות הטורדניות האלה, שאל הכתפיים הזעירות של ילדיהם מחובר שובל של שני שמות משפחה ארוכים ומפרכים, וכולם צוחקים עליהם בגן.
רחש הג'יפ קטע את הרהוריי הנוגים, והפלגנו עם הסבא ליום אופייני נוסף גדוש קתדרלות ומוזיאונים עוצרי נשימה, שישליקים יבשים במסעדות פסבדו-אוריינטליות, אינספור כוסות תה ושיחות סלון מרדימות ברוסית אצל הדודים מוזהבי השיניים.
- הפרק הבא: ניחמתי את עצמי - לפחות לא נראיתי סקסית
