ההרפתקה שלי במקלחת בדירה מוסקבאית
ניסיתי לסלק אותה בעדינות מחדר האמבטיה המחומם כסאונה מהגיהינום, אך נדיה לא הרפתה, אלא עברה למשיכת החולצה. המחשבה היחידה שהחזיקה אותי שפויה במעמד המביש היתה שאולי נדיה היא בכלל מארחת לתפארת ומתכוונת לכבס לי את הבגדים אחרי הטיסה. מחשבה זו נגוזה ברגע שנזכרתי שנאמר לי מראש שאין להם מכונת כביסה בבית. החבר הרוסי שלי, פרק ב'
מחוץ לשדה התעופה במוסקבה חיכה לנו אחר צהריים נפלא. את פנינו קיבלו דודו של הבחור, שחיוכו חשף שורת שיני זהב ובידו זר ורדים לגברת (לקח לי זמן להבין שמדובר בי) והסבא החביב בחליפתו הבז'ית, שעתידה ללוות אותנו לאורך הביקור כולו. מיד שאלתי אותם בחיוך "דו יו ספיק אינגליש?" אך המציאות טפחה על פני: אף אחד ברוסיה לא מדבר אנגלית, אפילו לא יס ו-נו. כאן, בלית ברירה, החלה סדנת הויפאסנה שלי.
כשהגענו לבית המגורים חצינו באפים אטומים את חדר המדרגות המצחין ועלינו אל הדירה הזעירה המצופה טפטים פרחוניים בגוון חום. שם פגשנו את אשתו של הסבא זה שנים רבות, נדיה. עברה של נדיה כמורה למתמטיקה הותיר אותה נרגנת ולא מרוצה, מחנכת תמידית בעלת טון דיבור גבוה ביותר שלא משתנה לעולם, בלי שום קשר לסיטואציה בה היא נמצאת. עם סיום ארוחת הערב העמוסה דגים ונקניקים אני והבחור ניגשנו לטקס שילווה אותנו לאורך המסע כולו: מידי ערב היה עלינו לפתוח את הספה הדו מושבית בחדר הפצפון שקיבלנו ולצפות אותה במצעים. מידי בוקר נאלצנו לסגור מחדש את הספה ולהחזיר את המצעים המקופלים לארגז המצעים, כמובן. למרות שלא היה לכך שום הסבר רציונאלי, שהרי החדר היה סגור ולא שמיש כשלא שהינו בו, לא היתה שום דרך להגיע לליבה של נדיה, שניצחה על הפעולות האלו בכל יום מחדש באינטונציה נרגנת ובפני ברזל.
לאחר שהושלמה רוטינת פתיחת הספה הבחור ישב לצפות עם סבא שלו בסרט אמריקאי שפס הקול שלו הוחלש ועליו הודבק דיבוב רוסי בטון מונוטוני, שהזכיר לי את תסמונת נדיה. החלטתי להתקלח. מאחר שרצינו להיות אורחים קלים (וגם לא ממש ידענו מה יהיה בכלל בדירה המזערית של המארחים שלנו), ארזנו תיק רחצה לתפארת מדינת ישראל וזוג מגבות מפנקות.
פסעתי אל עבר חדר האמבטיה עם מגבת, תיק רחצה ופיג'מה, אך נדיה עצרה אותי ביד תקיפה והחלה לדבר אליי בעיניים חלולות ובטון המצמרר השייך רק לה. אני, שמנסה לשמור על ראש פתוח כמובטח, חייכתי אליה וביקשתי בעברית תרגום מהבחור, שהרי רוסית אני לא יודעת. הוא הסביר שהיא כועסת על שהבאנו מגבות. "אין בעיה", אמרתי בהתנצלות, "אשמח לקבל ממנה מגבת".
היא החלה לפרוט את הפיג'מה שלי לגורמים
כשהסתיים עניין המגבות היא החלה לפרוט את הפיג'מה שלי לגורמים: בודקת את הטרנינג, מותחת את התחתונים וסופרת את זוג החולצות הדקות מול עיניהם התמהות של הבחור והסבא, והכל מלווה במלל בלתי פוסק ברוסית. אחרי הבדיקה היא הדפה אותי אל חדר האמבטיה הקטן וסגרה מאחורינו את הדלת, מסבירה לי ברוגז שהמים החמים הם באדום והקרים בכחול, ואני עונה לה בהנהון מחויך ו"ספסיבה" לרוב. ואז פתאום התחילה למשוך במכנסיים שלי ולגעור בי "דוואי, דוואי" (מילת דרבון שמשמעה בהקשר זה הוא "קדימה, תורידי") ועוד שלל מילים שלא הבנתי את פשרן. אמרתי לה "נייט נדיה, נייט" אבל כפי שלמדנו - על רחמיה אפשר רק לחלום.
לא כך דמיינתי את החוויה הלסבית הראשונה שלי
דקה שלמה של משיכה במכנסיי השיגה את התוצאה המבוקשת, מבחינתה כמובן, והותירה אותי בתחתונים וחולצה. לא כך דמיינתי את החוויה הלסבית הראשונה שלי. ניסיתי לסלק אותה בעדינות מחדר האמבטיה המחומם כסאונה מהגיהינום, אך נדיה לא הרפתה ועברה למשיכת החולצה. המחשבה היחידה שהחזיקה אותי שפויה במעמד המביש היתה שאולי נדיה היא בכלל מארחת לתפארת ומתכוונת לכבס לי את הבגדים אחרי הטיסה. מחשבה זו נגוזה ברגע שנזכרתי שנאמר לי מראש שאין להם מכונת כביסה בבית.
"עכשיו כבר עברת כל גבול, נדיה", אמרתי לה בעברית. במטוס בדרכנו למוסקבה ביקשתי מהבחור שילמד אותי איך אומרים "אני לא מבינה רוסית", על כל צרה שלא תבוא. משום שלא הצלחתי לקלוט את המשפט המסובך, הבחור התפשר איתי על "נייט פרוסקי" שמשמעו "לא רוסית". ניסיתי בכל כוחי להיזכר במשפט שיצליח אולי להדוף את האשה הזאת מדרכי. "נייט פרוסקי!" נזכרתי, מצווחת, מקווה בכל מאודי שהבחור שומע אותי מהסלון - אך לא. הסרט המדובב גבר עליי ואין מושיע.
נדיה המשיכה לחפור בטון צורם והצליחה להוריד ממני גם את החולצה. עמדתי מולה בחזייה ותחתונים, מנסה לגונן על צנעתי בגירסה מיוזעת ונכלמת של ונוס העולה מן הרחצה, ורק אז, בעודה מברברת, הפנתה את גבה ויצאה מהחדר. אך אויה! נדיה הספיקה לסחוב לפני היציאה את אחת מחולצות הפיג'מה שלי.
יש גבול, חשבתי. "נייט! נייט, נדיה!" צעקתי, אך היא כבר סגרה עליי את הדלת. פתחתי אותה ויצאתי מלאת רוח קרב אל המסדרון הקריר, גופי החשוף חלקית מברך על הטמפרטורה האפשרית לנשימה, ותפסתי בשולי החולצה שלי האחוזה בלפיתת מוות בידיה. בעודה ממשיכה לקשקש רוסית חסרת פשר כמו מסרבת להאמין שאני לא מבינה אותה כלל, בחרתי לשתוק ולרכז את מרבית האנרגיה בלמשוך, ולבסוף הצלחתי לשחרר ממנה את החולצה.
סגרתי את דלת חדר האמבטיה הלוהט ועמדתי המומה, מנגבת ממצחי את אגלי הזיעה החדשים. החלטתי לגמור עם המקלחת הסיוטית הזאת מהר ככל האפשר והתפשטתי לחלוטין, אך רוח הסערה ושמה נדיה התפרצה פנימה מבלי לדפוק, ותוך המשך הפטפטת האין סופית שלה, הביטה בי מלמטה עד למעלה והטיחה על הרצפה את זוג כפכפי הבית המהוהים שלה, כדי שלא אצטנן חלילה.
כשיצאתי משם מובסת בכפכפי הזוועות נתתי בבחור מבט של עלמה במצוקה וקראתי לו לחדר הפצפון, שם סיפרתי לו על הטראומה בלחישה נסערת. הוא היה המום, ורק לא הצליח להבין למה לא יצאתי משם וקראתי לו לעזרה. "כי אמרת לי לא להיות ביקורתית", לחשתי בעגמומיות. כך הסתיים יומנו הראשון במוסקבה.
הפרק הבא: ואז שלף הסבא את גוש החמאה העצום והמאיים
