אימפריה? ארדואן נוהג כמו ביריון שכונתי

המתיחות עם טורקיה אינה מסוכנת כפי שהזהירו בכירים בישראל וארדואן מזכיר את ליברמן - שליפות ובעיית אמינות. בכל זאת, צריך לשקם את היחסים. למה? תשאלו את אובמה

פאניקה קלה אחזה במערכת הביטחון ובכמה משרי הקבינט ביום שישי. צעדי הגמול שהנחיתה טורקיה על ישראל, בעקבות הסירוב להתנצל על אירועי המשט לעזה, תוארו באוזני עיתונאים כמכה קשה למעמדה האזורי והבינלאומי של המדינה. הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים והשעיית הקשרים הצבאיים, מצב שקיים כבר ממילא זה שנה, כך נאמר, יגרמו נזק חמור לאינטרסים האסטרטגיים שלנו ויעמידו בסיכון משפטי לא נחוץ את הלוחמים והמפקים שהשתתפו בהשתלטות על ה"מרמרה". גם ליחסי המודיעין עם טורקיה, כך נרמז, נגרם נזק.

 

משבר עם טורקיה - הכתבות האחרונות ב-ynet:

• דאגה באירופה: קריאות לרגיעה בין ישראל לטורקיה
• טורקיה תפנה בקרוב לבית הדין בהאג נגד ישראל
• "גירוש השגריר - צעד אחד לפני ניתוק יחסים"
• טורקיה: נגביר הפעילות הימית במזרח הים התיכון

 

הצגה אפוקליפטית בעליל זו של הנזק שייגרם בעקבות הרעת היחסים עם טורקיה היא משגה מצד מערכת הביטחון. לא רק מפני שהיא כנראה הגזמה פראית, אלא גם מפני שהיא מעוררת את תיאבונם של ארדואן ודבוטאולו להמשיך ולהלום בנו. במציאות, הנזק שייגרם לישראל מהחרפת היחסים עם טורקיה קטן בהרבה ועיקרו כבר

נעשה לפני שנה ויותר. חוץ מזה, טורקיה רחוקה מלהיות מעצמה אזורית עולה שכדאי לשלם מחיר יקר, אפילו להשפיל עצמנו בפניה, כדי לשמור על ידידותה.

 

למרות 80 מיליון תושביה, כלכלתה הצומחת במהירות וצבאה הגדול, טורקיה לא הצליחה למצב עצמה כגורם אזורי משפיע. מדיניותה החדשה של הממשלה האיסלאמיסטית שמבוססת על ניאו-עותמניזם (חזרה לימי הזוהר של האימפריה) באמצעות "שכנות טובה" ואפס עימותים עם המדינות הגובלות עמה נחלה בשנים האחרונות כישלונות דיפלומטיים צורבים בזה אחר זה. ההישג היחיד של מדיניות זו הוא בתחום הכלכלי. מה שאיפשר לארדואן ולמפלגתו לבצר את מעמדם הפוליטי בתוך טורקיה. אך השפעתה של טורקיה בזירה האזורית והבינלאומית מועטה ביותר. למי שסבור אחרת - הנה כמה תזכורות:

 

• מאמציה של טורקיה להתקבל כחברה באיחוד האירופי נכשלו. ארדואן, שהציב עניין זה כיעד ראשון במעלה לדיפלומטיה הטורקית, עשה שינויים מפליגים בחוק ובחוקה הטורקית והעניק ויתורים מפליגים לכורדים בארצו כדי לזכות בכרטיס כניסה לאירופה. אך צרפת וגרמניה נפנפו אותו בצורה די מעליבה.

 

• מלבד טורקיה, אין מדינה בעולם שמכירה בקפריסין הטורקית, הרפובליקה שהקימו בצפון האי אחרי שפלשו לשם ב-1974. זאת, למרות המאמצים שמשקיעה אנקרה כמעט 40 שנה כדי להשיג הכרה הבינלאומית ביישות הטורקית ובהתנחלויות שהקימה שם. קפריסין היוונית, לעומת זאת, התקבלה כחברה באיחוד האירופי. מלבד זאת, בסכסוך ארוך השנים בין טורקיה ליוון על איים ואזורים עם פוטנציאל נפט בים שביניהן, לא זכתה טורקיה בשום הישג. לפיכך עשתה אנקרה תפנית פרסה וחיממה את יחסיה עם יוון. דבר זה, אגב, יקרה להערכתי גם בהקשר הישראלי-טורקי ברגע שטורקיה תראה שעשוי לצמוח לה יתרון מפיוס.

 

 

• בלחץ ארה"ב, הסכימה טורקיה להתפייס עם ארמניה בתנאי שזו תסכים להפסיק את הטחת ההאשמות בטורקיה בגין שואת הארמנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אולם, הפרלמנט הארמני סירב לאשרר את ההסכם והוא נשאר כרגע אות מתה. סטירת לחי נוספת לטורקיה.

 

• טורקיה הייתה בת בריתו החשובה ביותר של מועמר קדאפי בשנים שלפני המרד בלוב. חברות טורקיות השקיעו מיליארדים בלוב עתירת הנפט. לכן, כשפרצה ההתקוממות ניסתה טורקיה לאחוז במקל בשני קצותיו, ממש כפי שעשתה בסוריה - מחד היא ניסתה למנוע פעולה צבאית של נאט"ו נגד קדאפי ונאמניו, ומאידך גינתה את הרג האזרחים בלוב. כידוע, חברות נאט"ו והאו"ם ציפצפו על התנגדותה של טורקיה ופתחו במבצע האווירי שהביא להפלת קדאפי.
  
  ברגע שהרודן הופל, מיהר שר החוץ דבוטאולו לנסוע לבנגזי כדי להיות הראשון לקפוץ על עגלת המורדים. ארה"ב, בריטניה וצרפת מיהרו לתת לו את הכבוד וקיימו בשבוע שעבר באיסטנבול את הוועידה על עתיד לוב. מדוע? מפני שטורקיה היא "פרונט" איסלאמי טוב ולגיטימי לאינטרסים של המערב.
  צרפת, בריטניה ואיטליה רוצות בחידוש מהיר של זרימת הנפט הלובי אליהן אך אינן רוצות להיחשד בניאו-קולוניאליזם. הן גם מעוניינות שטורקיה תישא בנטל הכספי ותתרום לפחות חלק מהמיליארדים הדרושים לשיקום התשתיות האזרחיות ותשתיות הנפט בלוב. כדאי לשים לב וללמוד לקח מהפליק-פלאק הזריז שביצעה טורקיה בתוך כמה חודשים בעניין הלובי.

 

• ב-2009 חיממה טורקיה את יחסיה עם איראן, אך לאחרונה חלה התקררות ממשית ביחסים אלה. האייתולות השיעים בטהרן הבינו עד כמה טורקיה הסונית מרוויחה מסחרית מהיחסים עמם וראו כיצד היא גוזרת קופונים דיפלומטיים מהתיווך בעניין הגרעין האיראני. כעת, הם רואים בה מתחרה מסוכנת ואיום על ההגמוניה האזורית שאיראן מנסה להשיג, וכבר השיגה במידה רבה. בחודשיים האחרונים הפכה מורת הרוח הלטנטית של טהרן לזעם ממשי בשל העמדה העוינת, הפטרונית והמתנשאת שנקט ארדואן כלפי משטר אסד בסוריה, בעל הברית והנכס החשוב ביותר של הרפובליקה האיסלאמית באגן הים התיכון, ובשל תפיסת משלוח הנשק שאיראן ניסתה להטיס לסוריה בשמי טורקיה.

 

• בזירה הפלסטינית, ארדואן ודבוטאולו נכשלו לפני כמה שבועות כשניסו לתווך ולקדם את תהליך הפיוס התקוע בין החמאס לפתח. המצרים הם שיזמו את התהליך, אך הטורקים ניסו לדוג באמצעותו קצת יוקרה והשפעה. לכן זימנו את חאלד משעל ואת אבו מאזן לאיסטנבול כדי ליישב את חילוקי הדעות ביניהם. אבו מאזן ומשעל באו, אך הטורקים אפילו לא הצליחו להפגיש ביניהם פיזית וכמובן שלא הייתה הידברות על בסיס ההצעות הטורקיות.

 

• הכישלון הקולוסאלי והמהדהד ביותר של מדיניות טורקיה בעת האחרונה נוגע ליחסים עם סוריה - טורקיה מאיימת, אסד מתעלם ואנקרה יושבת בחיבוק ידיים. היא אפילו אינה מטילה סנקציות כלכליות אפקטיביות וכואבות על סוריה, כפי שהייתה יכולה לעשות על דעת עצמה ללא קושי. זאת, למרות שהמשטר העלאווי-שיעי בסוריה טובח בסונים סורים, בני בריתה הטבעיים של טורקיה, בשעה שבטורקיה חוששים שהכורדים המתמרדים בשטחה ישאבו עידוד מהצלחת ההתקוממות בסוריה והחשש מהמוני פליטים שיציפו את טורקיה. המערב משתמש בטורקיה כ"פרונט" איסלאמי הנותן לגיטימציה להידוק הלחצים על אסד, אך לא יותר מזה.

 

תקצר היריעה מלמנות את כל כישלונותיה הדיפלומטיים של טורקיה בשנים האחרונות בזירה האזורית והבינלאומית. לי לפחות לא זכור אפילו הישג מדיני אחד שהמדיניות הטורקית הצליחה לקצור. מאליו עולה השאלה - מדוע זה כך? למה מדינה איסלאמית גדולה, חזקה ומצליחה כלכלית אינה מצליחה לתרגם את נתוניה האובייקטיביים למעמד של גורם אזורי משפיע?

 

התשובה מתמצה בשתי מילים - חוסר אמינות. טורקיה בהנהגת ארדואן היא ידידה לא אמינה לבעלות בריתה ויריב לא אמין למי שמתייצב נגדה. כך למשל, ב-2003, כשממשל בוש עמד לפלוש לעיראק, ארדואן סירב לתת לצבא האמריקני לעבור בשטחה. וושינגטון התחננה, שלחה שליחים והציעה פיתויים כלכליים וצבאיים לאנקרה, אך ארדואן האיסלאמיסט לא היה מוכן לסייע למדינה מערבית נגד רודן איסלאמי רצחני, מה שעשה את המלחמה בעיראק יקרה וארוכה יותר.

 

הביריון השכונתי

אשר לאמינות כלפי מתנגדים, מה שקורה כעת בזירה הסורית-טורקית מדבר בעד עצמו. חוסר האמינות של ממשלת ארדואן מתבטא גם בניסיון הטורקי לאחוז כל הזמן בשני קצות המקל ולדלג מצד לצד של המתרס הפוליטי בהתאם לקוניונקטורה והאינטרסים קצרי הטווח שמזהה אנקרה באותו רגע. הדוגמאות לעיל ממחישות עובדה זו.

 

בנוסף, צריך לציין לא רק את המהות הבעייתית אלא גם את סגנון המדיניות הטורקית שמוביל ארדואן. במקום איפוק ושיקול דעת הראויים למנהיג של מעצמה הוא מתלהם ומאיים כמו ביריון שכונתי. הפתיל הקצר

וסגנון הדיבור האלים של ארדואן דומים מאוד לאלה של שר החוץ שלנו אביגדור ליברמן. כמוהו, גם ארדואן שולף מהמותן ויורה הצהרות קיצוניות שאין לו יכולת צבאית או פוליטית, רצון או כוונה לממש אותם. או שהוא נוקט בפעולות שאחר כך הוא מבין את הנזק שלהן, ומנסה למזער אותו.

 

בשנים האחרונות, טורקיה גילתה עקביות בעיקר בעוינות לישראל, שהלכה וגברה. סביר להניח שהייתה פונה להאג בעניין הסגר על עזה ושולחת את הצי הטורקי לאזור, גם אם היינו מתנצלים. למרות זאת, מדינת ישראל צריכה לשאוף לשיקום היחסים, בעיקר מפני שטורקיה חשובה לארה"ב, וארה"ב חשובה לנו.

 

הבסיסים האמריקניים בטורקיה משמשים עמדה לוגיסטית קדמית עבור הכוחות האמריקנים וכוחות נאט"ו הנמצאים באפגניסטן ובעיראק, וחשיבותה עוד תגבר כנתיב פינוי ונסיגה לכוחות אלה. לטורקיה יש גם השפעה על היציבות בתוך עיראק ולמניעת השתלטות איראנית אחרי הנסיגה האמריקנית. לכן, חשוב מאוד שלא להעמיד את וושינגטון במצב שבו היא נקרעת בין מחויבויותיה לשתי בעלות ברית שלה במזרח התיכון. כבעלת ברית אמינה ואסטרטגית של וושינגטון, נדרשת ישראל כעת להוריד פרופיל ולמזער נזקים אם יתאפשר. למזער כן - אך לא להתנצל על פרשת המשט ולהרים בנחישות את הכפפה המשפטית הדיפלומטית כל אימת שארדואן יטיח אותה בפנינו.