ניפוץ סמארטפון בשם הדת - זו עבודת אלילים

הרבנים נלחמים בסמארטפונים ועורכים טקסי ראווה של שבירתם, בטענה שזו העבודה זרה של ימינו, אלא שהם עצמם הפכו את הטלפונים לאלילים, לחפצים דוממים בעלי משמעויות נשגבות וכוחות מאגיים. אז מי כאן עבד למולך?

צפיתם בסרטון שבו בחור שובר את הסמארטפון באמצע ההקפות בבית כנסת? אח, איזה יופי. רגע של "נחת". הבחור משתכנע מדברי כבוד הרב, שובר את המכשיר השיקוצים-גילולים-פיגולים, והקהל הקדוש שמח. הרב השווה בין המעשה לבין עבודה זרה והוסיף כי בעקבות המעשה, הבחור יכול לברך את הנוכחים. בכנס הרבנים הזועמים מן הקהילות הקדושות בארצות הברית, שרק בקיץ האחרון הכריזו כי הפלאפונים הם גוואלד עצום, יכולים להתרווח בנחת ולחייך.

 

• עשו לייק לפייסבוק שלנו - והפיד שלכם יהיה מבסוט

 

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• דרושים: חרדים לעבודה עם סלבס
• התקפות שניות: רבנים נגד סמארטפונים
• הרב אבינר: תרומת זרע לרווקה - לא מוסרי

 

תרשו לי להציע לכם, עם כל הכבוד, להציץ בסרט הזה שוב ואולי לעשות כמוני: בעת הצפייה בו מלמלתי לעצמי, הפוך כבוד הרב, הפוך. הטקס שהתקיים בבית הכנסת ובמהלכו נשבר (בקלות מדהימה) מכשיר אלקטרוני קטן, הוא טקס של עבודה זרה: עבודת אלילים ממש - ולא תיקון עולם. אפילו את הסמארטפון, ככל הנראה, כבר אי אפשר יהיה לתקן.

 

הסמארטפון הוא הבעל 

מהי עבודה זרה? כשאדם כופר במונותאיזם היהודי ומשתחווה לצלמים, תרפים ושאר מרעים בישים, הוא עובד עבודה זרה. כלומר, אם הוא מטעין חפצים במשמעויות נשגבות, אם הוא מייחס להם כוחות מאגיים, סגולות ריפוי, יכולות לחולל ניסים ולהגן עליו מפני כל רע, הרי הוא משול לשבאב שאברהם אבינו שבר להם את הצעצועים שחשבו, אידיוטים שכמותם, שהם אלוהים.

 

 

הבחור עם הטי-שירט השחורה בבית הכנסת מחזיק בחפץ שעשוי להקל על חייו, וגם לבטל את זמנו. הוא בוחר לרכוש אותו והוא זה שבוחר איזה שימוש יעשה בו. מיילים מהעבודה או פורנו בחינם, עדכונים מבית הספר של הילדים או משחקי קלפים דביליים. הכול פתוח, הרשות נתונה, וביהדות קיים עקרון גדול ועצום של חופש בחירה אנושי. כיוון שנבראנו בצלם, כיוון שהטעינו בנו תבונה, האל הטוב מצפה מאיתנו שנבחר בכל רגע נתון, כיצד לכלכל את חיינו בעולם הזה. נצליח לבחור נכון, ואולי יהיה לנו שכר בעולם הבא.

 

ומי לא מאמין בעיקרון הזה? ומי מטעין את הסמארטפון במשמעות "אלוהית"? כבוד הרב, כמובן. לא הבחור הנבוך מן המעמד, המחייך כאילו זה עתה מתרחש במוחו דיסוננס קוגניטיבי: המבוכה נובעת מן הפער בין מה שבעיניו, ובצדק, הוא מכשיר, ומה שבעיניי כבוד הרב הוא אלוהות קטנה ומסוכנת. עצם ייחוס התכונות המאגיות למכשיר הוא-הוא עבודה זרה. לא הבחור חטא בה, אלא כבוד הרב, שגם החטיא את צאן מרעיתו בבית הכנסת לחשוב שאולי באמת יש בזה משהו, והסמארטפון יימח שמו אינו אלא ייצוג עדכני של הבעל, העשתורת והמולך גם יחד, טפו.

 

וכבוד הרב בסך הכול נוהה אחרי גדולים ממנו, אולי אפילו גדולי הדור, שכבר פסקו מה שפסקו בעניין המכשיר: גם הם סוג של עובדי אלילים, באשר הם מאמינים באותן סגולות איומות ונוראות של החפץ, במקום לתת בדעתם לסגולות התבוניות של בני האדם, אלה שמאפשרות להן להבחין בין טוב ובין רע, בין הישר בעיניי אלוהים ובין החשבון הסלולרי.

 

לקשור את החסידים לספסלים 

ועוד חטא אחד רובץ לפתחם של מקללי הסמארטפונים: הם לא מאמינים בכוח שכלם של חסידיהם, והם מאמינים שהאדם – אפילו אם הוא

גדל בסביבה חרדית מבורכת – איננו אלא שק רוטט של יצרים, תאוות, התמכרויות וטמטום כללי. כל דבר - מתמונה של ילדה בת שש בעיתון ועד לטלפון, מקולה המזמר של אישה ועד מצב המושבים באוטובוס - יכול להסיח את דעתו מהתורה ולהיחשב לו כפגיעה בעצם הרעיון המונותאיסטי.

 

נדמה לי שבסתר לבם היו רוצים מנהיגי החרדים לכבול את הקהל הקדוש לספסלי בית המדרש, עם רצועות התפילין, מהנץ החמה ועד צאת הנשמה. כך ישבו כולם בשקט כגלמים צייתניים וילמדו תורה. עד שזה יקרה, הרשו לי לכפור גם בסגולותיו הרוחניות של שובר הסמארטפונים, וגם בהבנת היהדות של הרבנים המרוצים משבירתם.