חשבון נפש

אולי עובדה זו, או העובדה שהתרבות המוטורית האנגלית שימשה נר לרגלי במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, מסבירה מדוע, כאשר אני מסתכל לאחור על תקופה ארוכה זו, עדיין בוקעת מגרוני אנחה בלתי נשלטת. נכון שהשתנו דברים בתחום המוטורי בישראל, אבל מצער מאוד לראות שהמון דברים ממש ממש נשארו כפי שהיו.

למרות כל רצוננו, הן כנהגים והן כעיתונאי רכב, להטיל את האשמה במה שקורה בכבישים בארץ על התשתית, על מזג האוויר, על מע"צ, על המשטרה ועל יוסי ביילין, קיים גם הנהג. והנהג הישראלי, עלי לומר במלוא הצער, לא השתנה כל כך בשלושים ושש השנים האחרונות. נכון, אנחנו מבינים יותר במכוניות; נכון, יש לנו עיתונות רכב, דבר שלא היה קיים כלל אז – המגזין טורבו, חלוץ עיתוני הרכב בישראל, יצא לאור לראשונה רק בסוף שנות השבעים, ובמשך שנים רבות ניצב בודד במערכה; נכון, מרבית היצרנים בעולם מיוצגים כאן, לעומת קומץ בלבד אז; נכון, יש כאן מגרשי החלקה, וקורסים לנהיגה מתקדמת, ולנהיגת שטח, ולנהיגה מונעת; אבל נכון גם, שהנהג הישראלי לא ממש השתנה מאז ועד היום.

הנהג הישראלי הוא בעצם בבואת הגבר הישראלי, ועם כל הרצון שלנו לחשוב שהשתבחנו עם השנים, למרבה הצער הגבר הישראלי נותר אותו ישראלי מכוער. אם לפני 36 שנה היו הגיחות לחו"ל תכופות פחות, ומי שכבר נסע לחו"ל מצא את עצמו מתרשם בין היתר מהנהיגה שם וחוזר ארצה עם פרספקטיבות חדשות, הישראלי של היום, כשהוא נוסע לחו"ל, הוא כבר יראה שם לכולם מאיפה משתין הדג. במלים אחרות, במקום לספוג מהאווירה התרבותית של אירופה, או, יותר ספציפי למקרה שלנו, מתרבות הנהיגה האירופאית, אנחנו מביאים לשם את התרבות, או ליתר דיוק את חוסר התרבות, שלנו.

אחד הדברים שהרשים אותי, במיוחד באנגליה, היה ריבויים של מעגלי התנועה, Roundabout בלשון המקומיים. אבל בארץ, שהיתה משופעת בלא מעט כיכרות עגולים ויפים, היה מי שהחליט שרמזור עדיף עליהם, אולי מתוך חשש שבלי פקודות מפורשות של "סע" ו"עצור" הנהג הישראלי לא יוכל להסתדר. לשמחתי הרבה החלו הכיכרות לחזור אלינו בשנות ה-90 של המאה הקודמת, עדות אולי לבשלות של הנהג הישראלי, אולם ישנם כבר כמה וכמה מקומות בו הכיכרות מפנות שוב את מקומן לצמתים מרומזרים. האין חדש תחת השמש?

דבר נוסף שאהבתי אצל האנגלים היא מומחיותם במתן זכות קדימה. לעתים זה מגיע עד כדי גיחוך, כשנהגים כמעט נלחמים על זכות הוויתור ("אפטר יו", "נו, אפטר יו"), אבל באנגליה הנהגים מאפשרים אחד לשני להשתלב בתנועה ולהולכי הרגל לחצות את הכביש, ואינם רואים בכך משום פחיתות כבוד. אפילו נהגי המשאיות מגלים דרך ארץ למופת: כאשר סמי-טריילר ארוך אחד עוקף סמי-טריילר ארוך אחר, קשה לו לדעת מתי השלים את העקיפה ויכול כבר לשוב למסלול הימני, ולכן הנהג הנעקף מאותת לו ברגע המתאים, על מנת שיוכל לחזור לנתיבו. אתם הבנתם את זה? נהג שעקפו אותו משתף פעולה עם מי שעקף אותו? נהג שעוקף מחפש איך לפנות את הנתיב השמאלי בצורה המהירה ביותר, על מנת לא להפריע לתנועה? ועוד מדובר בנהגי משאיות, חברים!

איך המצב אצלנו? אצלנו קיים הפתגם הידוע: "הבא לעקפך הקדם להורגו", ואצלנו הנתיב השמאלי, ה"מהיר" כביכול, הוא נחלתם של כי מי שרוצה להתנחל בו בעצם, בלי כל קשר לתורים המשתרכים מאחוריו, שלא לדבר על החוק האוסר על כך... אצלנו הנהג האחר הוא האויב, הוא האיום הגדול ביותר על האגו המצומק שלנו, ועלינו לטפל בו בהתאם.

לא מזמן נסעתי בכביש המהיר מתל אביב לחיפה, והצבעתי לילדי, שיהיו נהגים בקרוב, על אותו העץ לאחר העיקול ליד אור-עקיבא שמאחוריו היו מתחבאים השוטרים עם מכשירי הרדאר המסורבלים שלהם, שארבו לנהגים אשר שמחו סוף סוף לראות פיסת כביש רחבה ופתוחה, וחשבתי לעצמי שבעצם שום דבר לא השתנה. היום כבר אין רדארים ישנים עם שוטר שני שממתין בהמשך הדרך ומזנק לכביש לעצור את העבריין. היום יש ממל"ז, ורק שוטר אחד, אבל גם הוא מחרף את נפשו ומזנק לכביש. והיום יש מצלמות נייחות שעושות את עבודתה של המשטרה, אבל עדיין השוטרים המזנקים והמצלמות ממוקמים במקומות שם המהירות היא ממש לא גורם סיכון.

אין חדש תחת השמש הים התיכונית...