שוב איראן?
אני משוכנע למדי ש"קצינים בכירים" הסבירו לנו ב-1978, בזמן שלטון השאה, ש"איראן היא לנצח בת ברית נאמנה לישראל". לא הייתם צריכים להאמין להם אז. אל תאמינו להם גם היום
כשלושה חודשים אחרי שהפכתי לעיתונאי מן השורה, השתתפתי בתדרוך עומק עם "קצין בכיר". המעמד היה מרשים: אני, ועוד קבוצה של עיתונאים חמורי סבר ונפוחי אגו, התכנסנו בחדר בבית סוקולוב בתל אביב, כדי לשמוע מ"הקצין הבכיר" את תחזיותיו לגבי המזרח התיכון.
והקצין אכן חזה וניבא, וכשהגיע לזירה האיראנית, הפך הטון שלו לפסקני במיוחד. "איראן", הבהיר לנו, "תשיג את הפצצה הגרעינית בתוך כשנתיים, מקסימום שלוש". ישבתי הלום רעם, אבל הבחנתי שהעיתונאים הוותיקים אינם נוטים להתרגש. "תגיד", שאלתי אחד מהם, "זו לא כותרת?" הוא צחק.
היום, עשר שנים מאוחר יותר, גם אני צוחק. אני צוחק כשאני קורא את הכותרות הנגועות בפאניקה שייצר ראש המוסד, מאיר דגן. בביקורו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת - לראשונה זה 18 שנה - הוא ניסה להפחיד את כולנו בתחזיות האימה שהוא משווק כבר שנים, הרבה לפני שמונה לתפקידו. "איראן היא סכנה קיומית", זעקו הכותרות. אפשר לחשוב שכל נהג בכביש הוא לא איום קיומי הרבה יותר גדול לכם ולי.
אני לא מאמין לראש המוסד. צר לי. אני מכבד את דעתו ואת העובדה שהוא יושב על מקורות מודיעיניים מן הטובים בשוק. אבל אני חושב שהוא, כמו חלק גדול מהצמרת הישראלית, לוקים בקיבעון מחשבתי ובחשיבה ביטחונית קפואה.
נכון שהאיראנים לא אוהבים אותנו. נכון שהם מנהלים מירוץ להשגת נשק גרעיני באופן חשאי. אבל יש עוד כמה עובדות שהציבור האינטליגנטי יודע היטב, בבואו לפענח את צווחות הפאניקה העולות מדברי ראש אחת המערכות הביטחוניות המפוארות שלנו.
למשל, שהעולם כבר "עלה" על איראן והחל לכופף את ידה באופן משכנע בשנה האחרונה; למשל, שהאמריקנים מובילים קמפיין שהולך לא רע (ובלי עזרתנו, שומו שמיים!) נגד תעשיית הגרעין האיראנית; למשל, שגם באיראן קיים ויכוח על הצורך בנשק גרעיני (דברו עם כל אחד מאלפי הגולשים האיראנים ברחבי הרשת, זו לא בעיה גדולה).
והנה עוד כמה נקודות: איראן, יש להבהיר, היא מעצמה. קחו לידיכם את מפת העולם לרגע והביטו בה. הצהרות הרהב הצבאיות הנשמעות כאן מדי פעם על "הפצצת הכור בבושהר" הן בעיקר מצחיקות. איראן זו לא עיראק. היא איננה מדינה ערבית נחשלת.
איראן מתמודדת היום עם שבר גדול, השבר באידיאולוגיה האיסלאמית הקיצונית. איראן של חומייני שאפה להפיץ את תורת האיסלאם ברחבי העולם. איראן של חמינאי יודעת כבר שזה לא יקרה. מבחינתה, היא המבצר האחרון של האיסלאם עלי אדמות. וישראל מבחינה זו היא השיקוץ הגדול.
אבל גם באיראן פועמים כל העת זרמים שונים מתחת לשטח. הצעירים כבר לא "קונים" בחלקם הגדול את המהפכה האיסלאמית. רבים מהם מחוברים הרבה יותר למה שקורה במערב. הם רוצים חופש. הם רוצים שקט. וייתכן שהם ידחפו גם לשינוי פני המשטר. ניצוצות לכך כבר נראו.
נפילת שלטונו של סדאם חוסיין, אחד האיומים המרכזיים על איראן, הביאה באופן פרדוקסלי רק לתחושת איום מוגברת בטהראן. הנה יושבים להם האמריקנים מצד אחד בעיראק, ומצד שני באפגניסטן – מרחק יריקה משלל מטרות באיראן. יש לאיראנים מספיק סיבות "ביטחוניות" לחוש לחוצים. אגב, הרבה יותר מאתנו.
כל הנקודות הללו נועדו רק להסביר שלעולם תמונת המצב היא מורכבת יותר מאשר "פצצה - יש או אין". לכל מדינה באשר היא יש שורה של חישובים אסטרטגיים ואידיאולוגיים מורכבים, וכן יכולת לעבור שינוי.
אני משוכנע למדי ש"קצינים בכירים" הסבירו לנו ב-1978, בזמן שלטון השאה, ש"איראן היא לנצח בת ברית נאמנה לישראל". לא הייתם צריכים להאמין להם אז. אל תאמינו להם גם היום. תשפטו לבד.
מומלצים
