על חבל דק

אם רמי ורד היה צבע, הוא היה ודאי גוון של אפרפר. מחמאה קצת מפוקפקת לאדם שעובד למחייתו בכתיבת בדיחות ומערכונים. גם אחרי שעתיים של שיחה ורד עדיין מזכיר לי יותר פקיד שומה במס הכנסה מאשר קומיקאי כריזמטי, המסוגל לסחוף אולם שלם בצחוק גועה. "אל תראה אותי ככה", ורד כמעט מתחנן. "אתה בטח חושב שאני כזה רציני, כבד, אבל יש לי כל מיני מופרעויות".

רמי ורד (צילום: יונתן דייויס)

תוכיח.

"אני חרדתי ברמות כואבות. אני תמיד בטוח, כמו עכשיו, שהייתי גרוע. מראש הייתי בטוח שהראיון הזה יהיה גרוע, שהצילום יהיה נוראי. בדרך הייתי בטוח שלא אמצא חנייה. וכשכבר מצאתי חנייה, הייתי בטוח שכשאחזור ידפקו לי את האוטו. אני תמיד מצפה לרע ביותר. וכשקורה כבר משהו רע, אני אומר לעצמי: 'הנה, ידעתי'. אני גם איסטניס ברמה קשה. אני נגעל ברמות קשות, לא שותה מפה לפה. אם אני יושב עם כמה אנשים בשולחן ומישהו עשה את הפשע הנוראי ולקח את המזלג מהצלחת שלו ותקע אותה בסלט המרכזי, זהו, אני לא אוכל יותר מהסלט. יש דרך לטפל בזה. אני אמור להכריח את עצמי לאכול מאותו סלט כמה פעמים עד שזה יעבור לי, אבל זה מגעיל אותי".

אז אין סיכוי שתיקח עכשיו ביס מהצלחת שלי?

"על אף שאתה בן אדם נורא אסתטי ונחמד, לאכול לך מהצלחת שקול פחות יותר מבחינתי לללקק תולעים ולירוק אותן לתוך שקית, כמו בתוכנית הזו, 'פסגת הפחד'. הנה, אתה רואה, אני קצת לא נורמלי".

בנסיבות הללו קל יותר להסביר מדוע ורד, מהקומיקאים והכותבים המוערכים בישראל, התקשה לתרגם עד כה את הצלחתו לכוכבות של ממש, כמו חבריו למקצוע, אלי יצפאן, אבי קושניר וציפי שביט, שלהם גם כתב כמה ממופעי הבידור המצליחים שלהם. ואכן, כל עוד כתב לאחרים, ההצלחה היתה מסחררת ברוב המקרים. אבל כשזה מגיע אליו, ורד הוא אומנם חיית במה מיומנת, אבל כוכב מפוספס.

ולא שהוא לא ניסה. אחרי שייסד את פינת המשימות בתוכניתו של יאיר לפיד - פינה שהמריאה לאוויר העולם מאוחר יותר גם את אדיר מילר ועדי אשכנזי - הוא קיבל הזדמנות להגיש תוכנית בידור אישית בימיו הראשונים של ערוץ 10. עם התרסקותו של הערוץ וכניסתו להקפאת הליכים, נפלה גם תוכניתו של ורד. במקביל כתב אז ורד לתוכניותיהם של גידי גוב ואלי יצפאן והריץ בהצלחה רבה שני מופעי סטנד-אפ אישיים למעלה מ-900 פעם. החל מהחודש הוא הכותב הראשי בתוכניתו של יצפאן, ובשבועות האחרונים הוא מריץ מופע חדש, "חצי הכוס הריקה", ששב ומזכיר את כוחו של ורד כסטנדאפיסט מוכשר ומיומן.

ורד לא מאמין בכוכבות. אולי משום שהסתדר מצוין גם בלעדיה עד כה. "יש אנשים שהמטרה שלהם היא להיות סלבריטי", הוא אומר. "זו השאיפה העיקרית שלהם. הם עובדים בלהיות מפורסמים. הם ידאגו שיצלמו אותם, הם ילכו לפתיחות, לסגירות, לכל מקום שיוכלו לראות אותם. זו שאיפה מטומטמת ומגוחכת לגמרי בעיניי. זה מגוחך ואני בז לזה. יש אנשים שכל שאיפתם זה שיכתבו עליהם ברכילויות, וכשזה כבר קורה אז הם ממסגרים את זה ותולים את זה בסלון ומתקשרים למערכות עיתונים, לספק ידיעות על עצמם".

ועדיין, לא מתחשק לך להיות יצפאן לפעמים?

"תראה, אני רואה סלבריטאות כתוצר לוואי של מה שאני עושה ולא כדבר העיקרי. אני לא מוכר פחות כרטיסים מאף אחד אחר בגלל שאני פחות מפורסם. אני אדם ריאלי, לא מתעסק בקישוטים. היו לי הרבה הזדמנויות לעשות טלוויזיה ולא עשיתי. הרבה תוכניות שיכולתי להשתתף בהן ובחרתי שלא. כי אני קצת אידיאליסט ונורא חשוב לי מה אני עושה, ולא מה האימפקט שלי, איזו פרסונה אני משדר. לפני כמה זמן פנו אליי והציעו לי להשתתף באיזו תוכנית באופן קבוע ואמרתי שאני לא מעוניין, כי הרגשתי שזה לא מתאים לי ולא הדבר הנכון לעשות. והאדם שדיבר איתי אמר לי: 'רמי, אתה לא יודע שלהופיע בטלוויזיה זה ערך עליון?', ואמרתי לו: 'לא, אני מצטער. ערך עליון בשבילי זה לעשות מה שאני רוצה ואוהב'. ברגע שהוא אמר לי שזה ערך עליון, זה קומם אותי. כי יש ז'אנר של אנשים שמאמינים בחשיפה בכל מחיר, והם מתפרנסים מהיותם מפורסמים, ולא מעצם היותם מוכשרים. אני בפירוש חושב שאפשר להגיע על במה לדברים יותר מעניינים מאשר בטלוויזיה. זה מדיום הרבה יותר שטוח".

בשבועות האחרונים כאמור כותב ורד לתוכניתו של יצפאן על תקן התסריטאי הבכיר, זה שבידיו מופקדת האחריות הכוללת. התזמון של המינוי לתפקיד קריטי. יצפאן נכנס השנה לעונתו השישית, ומסביב נשמעות טענות על מיצוי הפורמט ועייפות החומר, אבל ורד לא מודאג. בינתיים. "אני גם חושב שבמובנים מסוימים, אחרי יותר מ500- פעם, כל תוכנית צריכה לעשות ראורגניזציה. אבל הטענה הזו שיצפאן מיצה את עצמו זה מין נדנוד ישראלי. 'גלגל המזל' רצה כאן ארבע שנים עד שהורידו אותה, ובארצות הברית היא משודרת עד היום. כנ"ל גם לגבי 'מי רוצה להיות מיליונר?', שלא ירדה מהמסך עד היום בארצות הברית. אנחנו משתעממים מהר. מחפשים ריגושים כל הזמן. יש כוח בעקביות הזו שלא הפנמנו עוד. בארץ כל הזמן רוצים חדש חדש חדש. זה אידיוטי בעיניי. אני לא אוהב את זה. יש כל הזמן רצון לחדש, לפנות לכולם כל הזמן, אבל אי אפשר לעשות ככה טלוויזיה. אני לא חושב שיש מסעודה, אלא שהטלוויזיה בארץ המציאה את מסעודה כדי שהיא תוכל לשדר מה שהיא רוצה. הרי המטרה של ערוצי טלוויזיה היא שכמה שיותר אנשים יראו אותם, לפיכך הם יפנו למה שאנחנו מכנים 'מסעודה'. כלומר, למכנה המשותף הנמוך ביותר, שזה הומור עדתי, בדיחות אלימות, דמויות. דרך זה הם מייצרים יותר מסעודות ממה שהיו בלעדיהם. הם מייצרים צופים עם דרישות מינימליות. אני גם חושב שהביטוי מסעודה הוא ביטוי גזעני, שכולו שנאת עדות המזרח. זה מגעיל ודוחה אותי, ציניות איומה בעיניי. גם למסעודה משדרות יש זכות לראות טלוויזיה על "רמה".

טוב, גם יצפאן הוא לא בדיוק החומרים שמהם עשויים סרטים דוקומנטריים.

"נכון, 'יצפאן' היא תוכנית בידור שפועלת על פי כל כללי הז'אנר, שזה אומר לפנות לכל מי שרואה בשעה הזו טלוויזיה, מגיל תשע ועד גיל 70, וזה מחייב מגבלות של השעה. אני לא טוען שהתוכנית שאני עובד בה יותר טובה מכל השאר. אני רק חושב שצריכים להיות כאן עוד דברים. עובדתית, ברוב שעות היום אין מה לראות בטלוויזיה, אם אתה לא ילד בן שמונה. צריך להבין שהטלוויזיה מייצרת את האדם הבא. ילד בן שבע שיושב ורואה ערוץ 2 יגדל עם עולם תרבותי שמבוסס על כלום. הרי יש ערך לטלוויזיה. אם כולם רואים אותך, אז תן את הבסיס אבל תן גם דברים אחרים. לא רק את הרצפה".

תן לי דוגמה לתוכנית שנחשבת בעיניך לרצפה.

"אני לא יכול, כי אני עובד עם אנשים בטלוויזיה וכולם מכירים אותי ואני לא אגיד את דעתי על אף תוכנית ועל אף מנחה. אני רק חושב שהטלוויזיה הנצפית ביותר בארץ צריכה לתת תפריט מאוזן ולא רק לא רק צ'יפס וקולה, אלא גם כרובית וסלט".

תגיד, לא מתסכל אותך לכתוב בדיחות לאחרים?

"ממש לא. זה היה אושר גדול לראות את גידי מצחיק וכיף עצום לראות שמערכון שכתבתי ליצפאן מצחיק את הקהל. אני נורא נהנה שבדיחה שלי עובדת, גם אם לא אני ביצעתי. הופעתי כסטנדאפיסט הרבה לפני שהתחלתי לכתוב לאחרים. הגעתי למקום הזה עם המון קילומטראז' כפרפורמר, כך שאין לי רגשי נחיתות".

אבל אולי דווקא בגלל זה. היית שם, אתה יודע איך זה מרגיש ובכל זאת, את התהילה בסופו של דבר לוקח הטאלנט עצמו.

"זו שאלה נורא ישראלית. באמריקה, רוב כותבי הסיטקומים ותוכניות הלילה, כמו של ג'יי לנו וקונאן אובראיין, הם סטנדאפיסטים בבסיס. אני חושב שבארץ עוד לא מספיק מבינים את חשיבותה של הכתיבה. הכותב חשוב לא פחות מזה שמופיע. אולי אפילו טיפה יותר חשוב. הרי כתיבה זה הכל. היא קריטית לכל אדם שמבצע. אני כותב ליצפאן למעלה מעשר שנים, ואני יכול לומר לך שאין ספק שיצפאן צריך כתיבה. אם תיקח ממנו את הכתיבה ותיתן לו להסתדר בלעדיה, יהיה לו מאוד קשה. ועם זאת, בהרבה מאוד מקרים, הוא עושה אפ-גרייד למערכון עצמו".

אם להאמין לוורד, יחסיו עם יצפאן טובים וחבריים. אבל מה קורה כשיצפאן לא אוהב את הבדיחה שנכתבה לו ומסרב לבצעה? או, כאן דווקא העניינים פחות מושלמים. "נכון, קורה שעושים קריאה למערכון ויצפאן לא אוהב את המערכון או חושב שזה לא מצחיק. אגב, הוא לא תמיד צודק. אז כן, לפעמים הוא לא רוצה לבצע מערכונים ולספר בדיחות מסוימות. אבל אני כבר הבנתי שכדי להיות תסריטאי טוב צריך להיות חסר אגו. ועם זאת, אני יכול לריב איתו על מערכונים, לשכנע שהוא טועה. וגם קרה שתסריטאי חשב שבדיחה מסוימת היא הברקה ואז יצפאן התרסק עם זה בשידור. אני מסתדר איתו מצוין. כל יום, ב-09:00 בבוקר, קמים לכתוב ולצלם תוכנית שנגמרת ב-23:00. בתוך הדבר הזה יש כעסים ורגעים של קריזה. זה כל כך מסיבי, שכן יש רגעים שרבים ומתווכחים ושונאים אחד את השני".

על אחת כמה וכמה אדם עצבני כמו יצפאן.

"תראה, יצפאן הוא לא אוסטרי שרוקד ואלסים ושומע מוזיקה קלאסית לפני שהוא עולה לשידור. אפשר לראות אותו בשידור, הוא אדם די סוער ואימפולסיבי, אבל אני חושב שהכישרון שלו מגיע בדיוק מאותו מקום. הוא מבצע גאוני ברמות בינלאומיות. אני חושב שאף אחד בארץ לא מתקרב ליכולות שלו. זה הגיע למצב שבתוכניות מסוימות אנשים כבר עושים חיקוי של יצפאן עושה חיקוי של מישהו. הרבה מהחיקויים שנעשים כאן הם חיקויים מיד שנייה, משכפול של חיקוי".

ככותב, מה דעתך על העונה הנוכחית של "ארץ נהדרת"?

"אני מאוד אוהב, לא תמיד, לא כל תוכנית, לא כל מערכון, אבל אני חושב שהעבודה שלהם מצוינת. אני לא יכול להגיד משהו גורף על התוכנית, כי היו תוכניות שלא צחקתי, אבל בגדול יש שם איזו השקעה מאוד רצינית בהכל, בצורה, בתוכן, עבודה מאוד רצינית. אני חושב שזו תוכנית שצריכה לרוץ הרבה שנים, עם קאסט מתחלף ותסריטאים שונים. את הפורמט הזה אפשר להריץ שנים. אבל זה ישראל, כי עוד שנה יגידו: 'טוב, כבר נמאס, יאללה די, זה מיצה את עצמו. תביאו משהו חדש'".

אומרים שהחרדה הכי גדולה של קומיקאים היא שלא יצחקו איפה שצריך.

"אין לי דבר כזה. זה כמו להגיד איזה סיוט זה לרופא שחולה מת לו. מה שיכול לפגוע ברמת הצחוק של קהל זה תנאים לא טובים של הופעה. אם אני באולם שבו הקהל קנה כרטיסים, עם תאורה טובה, סאונד טוב, הסיכויים למצב שלא יצחקו, מהניסיון שלי, קלושים. זה לא קרה לי עד היום. להצחיק זה מקצוע, זו מיומנות. אני לא תלוי בחסדי האל או במוזה. אם אתה כותב טוב קטע ועושה אותו כמו שצריך, אין שום סיבה בעולם שלא יצחקו".