איש של רגע
בכל מקום שהיתה, נדמה היה לה שהיא רואה את פניו, את מלוא גודלו במלוא הדרו. פתאום כל כך הרבה גברים נראו דומים לו בחזותם. הוא היה שותף בכל פעולה שביצעה, מהבוקר שהתעוררה ועד שעצמה עיניה מתשישות געגועיה. כבש אותה ברגע, סחף אותה ברגע, הכל עשה ברגע
אהבתם החלה מתפשטת וחודרת לעוד ועוד מקומות בחייה, גם אם היה נדמה לה שהיו מלאים דיים, כמו מים המחלחלים לאדמה שנראתה רוויה. בכל מקום שהיתה, נדמה היה לה שהיא רואה את פניו, את מלוא גודלו במלוא הדרו. פתאום כל כך הרבה גברים נראו דומים לו בחזותם. הוא היה שותף בכל פעולה שביצעה, מהבוקר שהתעוררה ועד שעצמה עיניה מתשישות געגועיה.
פעמים רבות, בהיותה עסוקה במשימות בעבודתה במשרד, מצאה את עצמה נסחפת בזכרונה לאחת מפגישותיהם. היה לה מעין אלבום תמונות אישי, סודי, שלאף אדם בעולם לא היתה גישה אליו. איך אהבה לדפדף בו, לבחור תמונה מתוכו ולמלא אותה חיים, באיזו מיומנות ידעה לשחזר את חוויותיהם לפרטי פרטים, מה לבש, מה אמר, איך הביטו בעיניים, את מגע האהבה, את ריחה של הקירבה ואת תחושת הלב המלאה שגרמה לה לשלמות לה ייחלה שנים כה רבות.
היכולת האנושית לזכור נראתה לה אז כאחת המתנות הנפלאות שקיבל האדם מעצם היותו. אך ממרום אהבתה לא שיערה איך פעם, כשלא תרצה את המתנה שקיבלה, לא יהיה לה למי להחזירה.
כאב הפרידה עולה ומציף זיכרון רגעים טובים יותר
מרחק שני רמזורים לפני הגיעם לחניה בה המתינה לה מכוניתה שעות ארוכות, כבר הרגישה איך כאב הפרידה עולה ומציף בה גם זיכרון רגעים טובים יותר שחלקו עד לפני זמן לא רב. העצבות חנקה בגרונה וחנקה את מילותיה בתוכה. היא הבטיחה לעצמה שהפעם, כשייפרדו, היא תחייך ותודה על הימים שאיפשר לה לחוות אושר עילאי, תחבק אותו חיבוק קרוב, תצא מהמכונית ותנפנף בידה לשלום, כמו שראתה לא פעם בסרט הוליוודי בנאלי. אבל לא עלה בידה הדבר, ורק שקט חודר מילא את גופה ואת חלל המכונית הצפוף, שעד לא מזמן היה מלא באינטימיות.
לפעמים הביטו, החליפו ביניהם מבטים קצרים, הוא שולח מבט אהבה והיא משיבה לו בשאלה, שאלה שביקש כל כך שלא תשאל. והיא, מרוב אהבתה, נענתה לו ולא שאלה, לפחות לא בקול.
כשנכנס למגרש החניה שעמד בסמוך לתחנת הרכבת הישנה החנה את מכוניתו קרוב מאוד למכוניתה. תמיד דאג לנוחיותה, לעיתים באדיבות מוגזמת, כזו שלא היתה מורגלת בה. "בואי", אמר, "כבר מאוחר, דרך ארוכה לפנייך, וכבר מחשיך".
והיא, כמו ילדה קטנה המסרבת להפסיק באמצע משחק גם כשהלילה יורד, סידרה את ישיבתה באופן נוח יותר, כאילו מתכוננת לקראת נסיעה ארוכה, ופנתה אליו במבטה. "חכה רק עוד קצת, עוד כמה דקות של קירבה לא יגרמו לשמש לשקוע מהר יותר". קולה נמהל בכעס לא ברור. עליו? על השמש הקרובה לשקוע? או על עצמה שהיתה חלק מסיפור הפרידה המוכר הזה. "תודה על דאגתך", אמרה, "אני אהיה בסדר, תן לי להחליט מתי נכון שאסע מכאן".
מבלי להגיב לדבריה, יצא מהמכונית, ניגש לדלת והושיט לה את ידו בחביבות מרגיזה, ליווה אותה אל מכוניתה, סגר אחריה את הדלת. "סעי בזהירות, נדבר בדרך", אמר.
השמיים החלו להחשיך, השעה היתה מאוחרת, כמו תמיד, הרבה יותר ממה שהתכוונה שתהיה. היא לא סובבה את ראשה לעברו, כאות לכעס על ששלח אותה מעליו, על שבאה אליו לשם.
למורת רוחה, מצאה את עצמה נוהגת על הכביש המהיר, כביש ישן עם טעם של נוחות נהיגה, אולי בשל הנוף שנתפרס משני עבריו ואולי משום שהיה ניתן לנהוג שם רק במהירות נמוכה, מה שאיפשר את ההתבוננות החוצה. פיסת ים בגוון ורוד-כתום נפרסה מימינה, והשמיים כמו הוארו בצבע בהיר, מה שהקל במעט על תחושת הפרידה הכבדה. או שכמה קילומטרים בלבד הם שסידרו לה, למועקה, מקום טוב בתוכה.
תמיד כשנהגה אהבה להתבונן בסקרנות אל המכוניות שלצדדיה, לנחש על מה משוחחים ביניהם אנשים זרים, על מה חושב הגבר השקוע ברכבו שהזכירה יותר חללית כסופה. אנשים ארוזים בתוך מכונית, צפופים עם רגשותיהם, חולמים במחשבותיהם שנעצרות בחלון מזכוכית.
איך תמיד היה נדמה לה שכולם, מלבדה, נתונים בתוך שיגרת חיים נעימה וזורמת, והם בדרכם אל ביתם, משפחתם, אהבתם, ורק היא בדרכה משם. בשעת ערב מוקדמת אינה יכולה לחיות כמותם, כמו כולם, רק היא בנסיעה האינסופית אל התשובה שתמלא אחר שאלתה, אל מה שחסר היה בה.
פעם, באחת מאותן פגישות שליוו את חייה, עם פסיכולוג מהשורה הראשונה, אמר לה - "מקור רוב הבעייתיות בחיינו הוא בכך שאנחנו כל הזמן עסוקים בהשוואות בלתי פוסקות בינינו לבין מה שאין והיינו רוצים שיהיה לנו. הביטי על כל מה שיש לך, יעל, זה עשוי לרפא אותך מכאבך". פסיכולוגיה בגרוש, או נכון יותר - ב-300 שקל לפגישה.
צלצול אחרון, צרוד, נשמע בקושי בתוך המוזיקה הרועשת, ואולי חבל שנשמע, כי ממנו קצת היתה קשה הדרך חזרה. "במה את שקועה כל כך?" שאל. לרגע לא זיהתה את קולו. כמה ארעית היא הקירבה, יומיים תמימים אשה חולקת את זמנה עם מי שאהבה, וכבר מתקשה לזהות את קולו. "אף פעם לא אהבתי את היהירות שבידיעה שלך אותי, אני כלל לא מוטרדת, ואפילו נהנית מדרכי חזרה הביתה", אמרה.
"היית מצליחה לשכנע אותי, אלמלא הייתי מביט בך כבר כמעט שעה".
איך הצליח ברגע אחד לגרום לה כזה בלבול
רגלה כמעט היכתה על הבלמים. איך הצליח ברגע אחד לגרום לה כזה בלבול מחשבתי. הכל עשה ברגע. כבש אותה ברגע, סחף אותה ברגע, אהב אותה ברגע. בזמן שהאיש שלה מנסה כבר שנים ארוכות לרַצות את נפשה הרעבה, כמעט בלא הצלחה.
היא הרימה את ראשה, הביטה במראה שתלויה מעליה וזיהתה את אורות מכוניתו הזוהרים, את האור שימים ארוכים הוליך אותה אחריו, בלא היגיון בלא מחשבה, בלא כיוון. "אתה לא בכיוון ההפוך?" שאלה בנימת ניצחון קלה.
"כן, כבר כמה שנים נראה לי שאני נוהג בדרך לא נכונה ואינני מוצא עדיין את דרכי חזרה", השיב.
"יאיר", קראה, כמעט בקול צעקה, נבהלת לפתע מהמעשה הלא שיגרתי שעשה, "הכל בסדר איתך? לאן אתה נוסע?"
"אלייך, אלא אם כן לא תסכימי לכך, רק תגידי".
"תן לי כמה דקות להודיע בבית שלא אגיע היום, כבר אחזור אליך".
"היי, זו יעל, כן, אני בסדר, הכנס היה מרתק ואני עייפה נורא, זהו שהרגע סיימנו כאן ונראה לי קצת לא אחראי מצידי לנהוג בשעה כזו הביתה, חשבתי להישאר לישון אצל דלית בתל אביב, זה בסדר מבחינתך? תומר בסדר? טוב לשמוע שאתם מסתדרים יפה בלעדיי, גם אני אותך, נשיקות לילה טוב, נפגש מחר".
האימייל של אורלי
