אקס-מן מוזיקליים
הם מוציאים מהגיטרות כוחות חשמליים שסותרים את חוקי הפיזיקה, המתופף מתודלק בדלק רדיואקטיבי ולדיסק החדש שלהם הם דחסו 15 ז'אנרים מוזיקליים. "Amputechture" של המארס וולטה - קאלט או עומס בלתי נסבל?
זה עצוב, להוציא דיסק מהמערכת בסוף ההאזנה ולהבין שבארצנו הקטנטונת, מולדת חפה מפתיחוּת מוזיקלית, לאלבום כמו Amputechture של המארס וולטה פשוט אין סיכוי. אין לו סיכוי עוד לפני שעורכיה הנמרצים של דלית עופר בכלל ישמעו ממנו שיר אחד. וזה לא משנה אם הוא אלבום טוב או רע. כי אם "סוניק יות'", שנחשבת עד היום לחוד החנית של החידוש והניסיוניות ברוקנ'רול, זוכה בתחנות ישראל לאפס דקות שידור חודשיות, אין בכלל מה לדבר על זמן פלייליסט לכוכבי הרוק החדשים שדואגים לדחוף בעקשנות, יצירתיות ואלימות את גבולות הז'אנר. הרי אנחנו נסתדר עם שלושת האקורדים של "נגעה בשמיים", נכון?
למארס וולטה יש היסטוריה מעניינת. בראשית הייתה "At The Drive-In" מטקסס, להקת פוסט-הארדקור מהסוג האלים והמשובח, שהוציאה בין השאר את "Relationship of Command" המעולה, אלבום שיבהיר גם היום, לכל מי שחושב שמוזיקת אימו היא רק לבני 18 בכיינים עם שחור בעיניים ונעלי וואנס, שאימו אמיתי וטוב יכול גם לשבור עצמות. At the drive-in זכתה להכרה מעטה בישראל, אבל ההשפעה שלה הייתה גדולה, והפירוק שלה, במקום הקריסה המתבקשת לתהום הנשייה, הוליד שתי להקות חדשות: Sparta, ו-The Mars Volta, הלהקה שלא יודעת גבולות.
זוג בעלי האפרו הלטיניים, מייסדי המארס וולטה, לא עושים חיים קלים לספרני המוזיקה המודרניים. צריך לשבור כל דיסק שלהם לחתיכות כדי לפזר לכל המדפים המתאימים: פרוג-מטאל, רוק אקספרימנטלי, הארדקור, מוזיקה לטינית, פסיכדליה, אמביינט, פאנק וג'אז, וזה עוד לפני החלוקה לשפות הטקסטים שלהם, אנגלית וספרדית. אפשר פשוט לפתוח להם ספרייה חדשה וזהו: ספריית לאטין-פרוג-מטאל-אספרימנטלי-מחורע על שם מיסטר באנגל, נא לסווג במדף האמביציות-הגדולות-מהחיים ולהיזהר שלא יצטבר אבק בפינות.
מטאפורת הספרייה אינה מקרית. עומאר וסדריק, מובילי הספינה האמיצה המכונה המארס וולטה, אוהבים סיפורים. עדיף ארוכים, עם אופציה לסאגה. בעולם בו מודל האלבום הולך ומתפרק לשירים בודדים בתיקיות ולנגנים שמכוונים תמידית על Shuffle, המארס וולטה מתעקשים ליצור אלבום קונספט אחר אלבום קונספט, לאתגר אותנו עם שמות שירים מרובי אותיות ומילים לטיניות ("Tetragrammaton", למשל, מילה שפירושה "שמו המפורש בעל ארבע האותיות של האל"), וליצור קטעים של 16 דקות, שהם רק חלק אחד מרצף ארוך יותר של אלבום שלם, עם מוטיבים מוזיקליים וטקסטואליים חוזרים וסיפור מסגרת. סליחה? סיפור מסגרת ב-2006?
מנסים ליצור סופר-מוזיקה
כן. אלבומי הקונספט כבר מזמן לא שגשגו כמו עכשיו. באלבום הקונספט הזה אפשר למצוא אין ספור הברקות מוזיקליות, מספר שירים שלמים מצוינים כמו "Asilos Magdalena" האקוסטי ויוצא הדופן, ואפילו חלקיקי-שירים שהיו יכולים להיות נפלאים בתור סינגל. אבל ההפגזה הסגנונית לא נותנת מנוח, ובין קטע לטיני, סולו פרוג של דקות ארוכות, תופי-מעמקי-הגיהינום שמחליפים מקצב פעמיים בתיבה ומפלי אפקטים וסינתיסייזרים – כולם בשיר אחד - קשה למצוא פה אלבום. אם תרצו, מרוב גיוון, פשוט לא רואים את השירים.המארס וולטה הם חבורת אקס-מן מוזיקלית: חבורה של פליטים חברתיים ומוזיקליים עם כוחות על. הם משחררים אלבומים בקצב על-אנושי (3 אלבומים, אי-פי אחד, אוסף בי-סיידז ושני אלבומי לייב, וכל זה תוך 4 שנות פעילות), מוציאים מהגיטרות כוחות חשמליים שסותרים את חוקי הפיזיקה, המתופף שלהם מתודלק בדלק רדיואקטיבי וההפקה שלהם בהחלט הגיעה מכוכב אחר. אבל באלבום הזה, הניסיון ליצור סופר-מוזיקה לא עולה יפה.
תחושת העומס באלבומים של המארס וולטה מזכירה סרטים כמו "רוצחים מלידה", "רקוויאם לחלום" או "פחד ותיעוב בלאס וגאס" – רצף מהיר ובלתי פוסק של דימויים אקלקטיים, זיגזג צבעוני ותזזיתי. יצירה כזו תמצא תמיד קהל קטן ועיקש שיידבק אליה כקאלט. בשביל רבים אחרים מדובר בעומס בלתי נסבל, בפיזור שמסתיר סיפור חסר עומק, או פשוט בקשקוש שהלכו איתו רחוק מדי, בניסיון לדחוס 15 ז'אנרים מוזיקליים לדיסק אחד. אלבום הבכורה המצליח De-loused in the Comatorium מ-2003, או Frances the mute המצוין במיוחד מ-2004 הצליחו להתיך את הפסיפס העצום הזה לתמונה מרתקת. למרבה הצער, האלבום הנוכחי דומה יותר לטראש חסר חן מאשר לעוד יצירה פוסטמודרנית מבריקה.
זיגזג צבעוני ותזזית. המארס וולטה
עטיפת האלבום
מומלצים
