החבר'ה של החבר שלי
רועי עשה היכרות קצרה בינינו, עידו לחץ את ידי ואמר נעים מאוד, יניב שישב לידו ערך סריקה מקיפה ביותר על גופי ואיפשהו באמצע נעצר - יותר שקוף מזה לא יכול להיות. סבבה, חבר שלי גבר, אחד מהחבר'ה, אבל משום מה במחיצת חבריו הוא מאבד כל צלם רגישות ומתגלה כברבר ים תיכוני
נכנסו לבר, עידו ויניב כבר ישבו שם ושוחחו עם הברמנית. המקום עשה רושם של נחמד והתחיל להתמלא, דפש מוד התנגנו ברקע, וחשבתי לעצמי שזה הולך להיות ערב מהנה, או לפחות שנתוני הפתיחה טובים למדי.
עידו החליק לרועי, יניב כיפכף אותו ואז חיבק, ואני עמדתי מאחורי, כל מאה חמישים ושמונת סנטימטריי נישאים בגאון, מנסה להתארך איתם עוד קצת וחושבת על הטכניקות שלמדתי בשיעורי עיצוב בסטודיו "לצמוח למעלה", אבל בכל זאת מרגישה כמו דרדסית.
רועי עשה היכרות קצרה בינינו, עידו לחץ את ידי ואמר נעים מאוד, יניב שישב לידו ערך סריקה מקיפה ביותר על גופי ואיפשהו באמצע נעצר – יותר שקוף מזה לא יכול להיות, חשבתי.
יניב חייך חיוך דבילי במקצת ואז שיחרר: "וואלה, המקום הזה, כמה עגלות".
אמא'לה, כמה שוביניסט אפשר להיות. טוב שרועיקי שלי לא כזה.
ואז, למרבה הזוועה, רועי הפתיע והשיב לו: "וואלה אחי?"
נשארנו לעמוד עד שהתפנה מקום, רועי חיבק אותי מאחור כזה ושאל "בייבי, מה שותים?"
בייבי עאלק. לך יא שוביניסט, אתה והחברים שלך.
"תזמין לי טובורג אדום מאמי? אני חייבת פיפי".
המשכנו לעמוד עוד זמן קצר, שנראה לי כמו נצח. התחלתי לאבד תחושה בקצות האצבעות.
רועי נראה מאוד נרגש מהמפגש עם חבריו, ואני העפתי מבט לכיוון גרם המדרגות וראיתי את התור. שובל בחורות עומדות באי נוחות, מתנועעות מצד לצד בצורה קצת מצחיקה, או במילים פשוטות - פשוט מתות לפיפי. חשבתי לעצמי שבקרוב אצטרף לשורותיהן.
רועי הפתיע את עידו מאחור והביא עליו סדרת קפיצות מלוות במילים ולחן, "או או אווווו... נה נה נה נה נההה".
יופי, רועי. מאוד בוגר.
רועי המשיך ושיחרר צעקה, "גבר! אפשר בירה?"
אני לא יודעת כמה עוד אוכל לעמוד בזה, חשבתי לעצמי. סבבה, חבר שלי גבר, אחד מהחבר'ה, אבל משום מה במחיצת חבריו הוא מאבד כל צלם רגישות ומתגלה כברבר ים תיכוני. אני מחייכת אליו והוא משיב לי חיוך וממשיך: "אחרייך.. אני הולך, מוכן למות ל-מ-ע-נ-ך..." כבר שיכור? מה הוא שתה לעזאזל? רק הגענו.
"רועיקי, אני קופצת לשירותים".
רועי בתגובה: "לא היית כבר?"
אני שמחה לדעת שהגבר שלי מאוד קשוב אליי הערב.
"מה קורה? לא שמעו אצלכן על דחיית סיפוקים?"
יניב מעיף מבט לעבר גרם המדרגות, מסתכל עליי ואומר, "מה קורה? לא שמעו אצלכן על דחיית סיפוקים?"
תהיי חזקה, שחר, אני אומרת לעצמי, ואז עוזבת בהפגנתיות את הבנים ושמה פעמיי לעבר הבנות.
כעבור 20 דקות חזרתי, חשבתי שמישהו אולי יתעניין, יברר, או סתם ישאל מפאת הנימוס מדוע בוששתי. אבל נראה שהייתי אופטימית מדי. הגברים ישבו ונראו שקועים בשיחה רצינית. התקרבתי לרועי וחיבקתי אותו, ואז, בלי שום התראה מראש, הוא קפץ מכסאו, כמעט עפתי אחורה, וצרח, "איזה פנדל? באמא שלי שופט מניאק. תבריזי מכר ת'משחק".
נו, אתם מבינים עם מה יש לי עסק?
מה בייבי, למה? עידו ויא-ניב אמרו שאת מדהימה
כשבאתי להתיישב גיליתי שמקומי כבר הושאל לכוסית התורנית מצידו השני של רועי. רועי הסתובב אלי והתנצל, "בייבי, רוצה לשבת במקום שלי?"
"לא תודה מאמי, כואב לי הראש. נראה לי שאני פורשת".
"מה בייבי, למה? עידו ויא-ניב אמרו שאת מדהימה", הוא נשק לי.
בטח, מדהימה. הם פשוט התעמקו בי כל כך, בעיקר בקיעורי וקימורי גופי. יא-ניב הפשיט-הלביש ושוב הפשיט אותי במבטיו. עידו פתאום נזכר בקיומי, "מההה מותק? הכל טוב?"
"הכל מעולה, תודה. ואתה?"
יניב הרים את הבירה שלי באוויר וסימן עם האצבע. "ברור, לך על זה!"
רועי שוב ניסה, "נו בייבי, אולי תשארי עוד טיפה?"
"אני מרגישה ממש לא טוב, בא לי הביתה", אמרתי.
רועי הרים ידיים. "טוב, תסמסי לי כשאת מגיעה".
"ברור. לילה טוב". נשיקה.
התעופפתי במהירות של טיל שיוט. מפגש מאיר עיניים עם החברים של חבר שלי, לעוד כמה זמן אני לא יודעת. אבל מה, העיקר שהייתי אני.
הוצאתי את הפלאפון וסימסתי. לשירן כמובן. "תפגשי אותי במגה בר?"
עוברת דקה. ציפצוף. אלוהים, בבקשה. אני מאמינה שמגיע לי פיצוי אחרי מה שעברתי. כעבור רגע הגיעה התשובה ממנה: "בטח בובה! אני שם. יש מלאאא חמודים, בואי מהר. מזמינה לך טובורג אדום".
