ואז היא נסעה לפריז לחמישה ימים (צילי - 1)
את צילי הכרתי במהלך גיחה שלי לענף המסעדנות. היא היתה חלק מצמד יח"צניות להן קראתי "צילי וגילי". היה ברור שצילי היא המובילה, בעוד גילי דואגת שצילי לא תתפרע
זה עולם קשה. כל שני וחמישי מישהו פותח מסעדה חדשה, וכל שלישי ושישי שניים סוגרים מסעדה. אז כשהכרנו איזה ערב במסיבה וסיפרתי לו שיש לנו הרבה במשותף, כי אני אוכל במסעדות לפעמים, הוא צחק והציע לי לעבוד אצלו בתור אחראי על יחסי ציבור. אני הרי ממש מבין גדול ביחסים ובציבור, הייתי בשניהם בתקופה זו או אחרת בחיי.
התחלתי מלמטה, כי לא היה משהו אחר חוץ מלמטה, ולמדתי תוך כדי. התחלתי ליצור קשרים והתקשרתי ליח"צנים של מפורסמים למיניהם כדי לארגן להם מסיבות הפתעה במסעדה הראשונה שהיתה לדוד, ודי מהר התחילו לכתוב עלינו בעיתונים. אחרי המסעדה השלישית היה לי קשה לארגן הכל לבד. מישהו המליץ לי על צילי וגילי (אלה לא באמת השמות שלהן, אבל חיים נחמן הטביע בי את חותמו), שניהלו יחד עסק ליחסי ציבור. נפגשנו אצלן במשרד. היה ברור שצילי היא המובילה, בעוד גילי דואגת שצילי לא תתפרע. צילי מיד התחילה לזרוק רעיונות, וגילי הרגיעה אותה. כששאלתי על המלצות, צילי אמרה: "למה שלא תבוא איזה ערב ונעשה סיבוב אצל לקוחות שלנו?"
בשלב מסוים גילי עזבה אותנו ונשארנו רק צילי ואני
וככה היה. התחלנו במסעדה בנמל בתל-אביב, משם המשכנו לעוד שלושה או ארבעה מקומות, כשבשלב מסוים נשארנו רק צילי ואני. החלפנו קורות חיים ומצאנו שאין לנו שום חבר משותף, לא היינו יחד באוניברסיטה, לא השתתפנו בשום פעולה לשחרור בני ערובה בלב דמשק, ובקיצור, חוץ מזה שהיא מבוגרת ממני בדיוק ב-10 וחצי חודשים, לא היה שום דבר שמקשר בינינו. אולי רק זה שהיא היתה מהממת, ואני מכיר תמונות של מהממות.
למחרת סיכמתי עם דוד והודעתי להן שאנחנו מתחילים. וכדי לחגוג נסענו אל צילי הביתה. היה ערב מעניין לחלוטין. חיפשנו מה עוד לא משותף בינינו ומצאנו המון. למחרת התחיל שבוע טרי, אותו פתחתי עם חיוך על הפנים. בסוף השבוע נפגשנו שוב, ואחרי זה כבר היינו יחד כל הזמן.
שנתיים עברו אצלנו כמו שעה וחצי
שנתיים זה הרבה זמן בחיים של שני אנשים. אצלנו הם עברו בשעה וחצי. מטעמי נוחיות עברנו לגור יחד, לא בגלל שאהבנו חס וחלילה ורצינו להיות יחד כל הזמן - זה חסך המון זמן, כי בלאו הכי כל דקה פנויה היינו מנסים לברוח לאיזה מקום כדי להיפגש לחמש דקות חפוזות לפחות. ולפעמים ליותר. וכך גם היה לנו יותר כסף לגיחות שלנו לאירופה. צילי היתה צריכה מידי פעם לנסוע לחו"ל, ותמיד היתה חוזרת עם איזה תוספת למטבח שלנו, וככה יצא שהיינו מבלים המון לבד בבית. החיים היו חלום בהתהוות.
ואז דוד עשה מספיק כסף להגשים את החלום הוורוד שלו. לחלום הזה שלו היו שני חלקים: להתגרש – בוצע. לא להיות פה – בוצע מיד אחרי. הוא נסע לפריז לבדוק את השטח. השטח כנראה היה לטעמו, כי הוא החליט שזה המקום בו הוא רוצה להיות. הוא ביקש שאבוא, וכשמבקשים ממני לבוא לכמה ימים לפריז, גם אם זה כרוך בלקום מוקדם בבוקר לטיסה, וגם אם חס וחלילה משלמים לי על זה, אז אני בא. זה אני.
כל הזמן חשבתי על צילי, והגעגועים אכלו לי את הלב
בפריז היה קשה. הייתי צריך לצאת עם דוד ליותר מ-20 מסעדות. ואני לא יכול לסבול יותר משתי מסעדות ביום. מה שאמר עשרה ימים לפחות. בתי קפה בבוקר לא נחשבים בסיכום הכללי. כדי להקל עלי, דוד דאג שנצא בערבים למועדונים ולברים. אני כל הזמן חשבתי על צילי, והגעגועים אכלו לי את הלב. דיברנו בטלפון פעמיים-שלוש ביום. בסוף שבוע דוד הציע שאזמין אותה לפריז, אבל איכשהו זה לא הסתדר לה, אז הבטחתי לה שניסע יחד בקרוב. אחר כך דוד ואני דיברנו על הכיוון שלו, והוא הודיע לי שהוא רוצה שאקח את הניהול של המסעדות בארץ, והוא יתחיל לפתח משהו מקומי בפריז. חזרתי ארצה. צילי חיכתה לי בשדה, ואת שני בקבוקי היין שהבאתי חיסלנו עוד באותו לילה.
החיים נהיו קצת יותר צפופים. לטפל בשיווק זה דבר אחד, לנהל מסעדות זה דבר אחר לחלוטין. לנהל אנשים בשבילי זה כמו לעקור שן. צילי, מטבע היותה קנאית, הקפידה לוודא שחס וחלילה לא יהיו מלצריות שעשויות למצוא חן בעיניי. לשפים יש קריזות משלהם, והנהלת חשבונות היא משהו שיש לי טינה אישית כלפיו מימי חטיבת הביניים. אבל הרווחנו יפה. דוד הגיע ארצה לביקור מידי כמה חודשים. ואז הוא ביקש שאבוא שוב לפריז לעזור שם, ואיכשהו זה נשמע לי לא רע. אמרתי לו שאני חייב לדבר עם צילי.
מפה לשם פתאום דיברנו על חתונה (פעם) וילדים (גם פעם)
דיברנו על זה. צילי אוהבת את הארץ. היא אוהבת את המשפחה שלה, את החברים שלה, את העסק שלהן שהלך וגדל, ובעיקר - אותי. והיא לא רוצה לעבור. אז גם אני לא רציתי. לא התאכזבתי ולא כעסתי, במיוחד כשאמרה שהיא חשבה שיום אחד יהיו לנו ילדים, והיא לא רוצה לגדל אותם במדינה אחרת. לא אומרים משפטים כאלו תוך כדי אוכל. ואני הייתי תוך כדי אוכל, אז קצת נחנקתי. היא שאלה למה ואמרתי שסתם, להזכיר את המילה שמתחילה ב-"י" זה חתיכת כובד.
היא התחילה להתנצל (בצחוק) ולהסביר את עצמה, אבל קטעתי אותה באמצע ואמרתי "תירגעי, זו דווקא מחשבה יפה", והיא צחקה. מפה לשם פתאום דיברנו על חתונה (פעם) וילדים (גם פעם) והחלטנו שכדי שלא ניתפס בהפתעה, כדאי שמיד נתחיל להתאמן על זה במרץ. אמרתי לדוד שלא מתאים, אבל סיכמנו שאסע לעזור כמה שצריך, והוא הציע שצילי תצטרף מידי פעם, מה שלא בדיוק יצא.
המסעדה החדשה של דוד בפריז נפתחה במוצאי ראש השנה. הוא לקח משרד יחסי ציבור מקומי והגיעו די הרבה צרפתים, שאיכשהו לא חזרו אחר כך לאכול את האוכל הישראלי. ואז עלה רעיון לשתף פעולה עם מישהו שמכיר את ההוויה הישראלית ומשרד מקומי. החלטנו שזו סיבה טובה לצילי לבקר וללמוד.
חזרתי ארצה, ושבוע אחרי זה צילי נסעה לפריז שבוע. היא חזרה ביום שישי, מאושרת. היא אהבה את המסעדה החדשה, והיה המון מקום לשיפור. היא סיפרה לי שהם החליפו את משרד יחסי הציבור המקומי, והיא תחזור לפריז בעוד שבועיים להתחיל לעבוד איתם על תוכנית. הייתי מבסוט שאנחנו באותו עניין, וכדי לחגוג לקחנו שבוע חופש ולא עשינו כלום חוץ מים / בית / סרטים / מסעדות.
אחר כך צילי נסעה לפריז לחמישה ימים. חזרה. נסעה חזרה, וכך זה היה במשך חודשיים. ואז היא נסעה שוב, במטרה לחזור במוצאי שבת, אבל ביום שישי דוד התקשר ושאל אם אכפת לי שצילי תישאר עד לשבוע הבא, כי יש להם אירוע גדול במוצ"ש והוא צריך אותה. אמרתי שבטח, ותמסור לה להתקשר אלי. היא התקשרה רק למחרת. שבת, עשר בבוקר, והיא אומרת לי: "תשמע, החלטתי להישאר בפריז".
עניתי, עדיין מתוך שינה: "אני יודע, דוד אמר לי אתמול". אז היא אמרה "לא, לא הבנת".
ובבת אחת, הבנתי.
המשך הסיפור
