דנים את הלבנונים במושגים ישראליים
כישראלים המורגלים בשליטה איתנה של המנהיגות הפוליטית בצבא ובשימוש יעיל בכוח צבאי כנגד מתקוממים, קשה לנו לקבל התנהלות שונה, כמו זו של לבנון
המשבר הנוכחי בלבנון בין ממשלתו של פואד סניורה ותומכיה מצד אחד, ובין האופוזיציה ותומכיה מצד שני, מזכיר מאוד משבר קודם שהתחולל במדינה זו לפני 50 שנה בדיוק.
ב-1958, כמו ב-2008, הגיעה לשיא המחלוקת בין תומכי הנשיא כמיל שמעון וממשלתו, מצד אחד ובין מנהיגי האופוזיציה מצד שני, בעיקר עקב ניסיונו של הנשיא להאריך את כהונתו בניגוד לחוקה, ובדרך זו לבצר את שליטתו במדינה. ב-1958, כמו ב-2008, פתחו תומכי האופוזיציה בהפגנות ומחאות שהסלימו לכדי תקריות אלימות בין שני הצדדים בביירות, בהר הלבנון ובצפון-לבנון, וגם אז השתלטו "חמושים" תומכי האופוזיציה על חלקים נרחבים של מערב-ביירות המוסלמית-ברובה והעלו באש נכסים בעלי משמעות סמלית השייכים לתומכי הממשלה. אז היה זה ביתו של ראש הממשלה סאמי סולח. גם אז טענו חלק מן משקיפים כי המשבר בלבנון נעוץ בבחישה של מדינות באזור, בעיקר מצרים בהנהגת הנשיא נאצר, לה יוחסו כוונות להשתלט על האזור, וגם אז מילאה ארה"ב, בהנהגת הנשיא אייזנהאואר תפקיד בולט, כחלק ממדיניות שנועדה לבלום השתלטות זו. גם הוא, כמו הנשיא הנוכחי, נמצא שנתיים לפני תום כהונתו השנייה.
מה ניתן ללמוד מן ההשוואה? ב-1958 כמו היום, נרתע הצבא הלבנוני, שחייליו נמנים עם כל הקבוצות האתניות, המשפחות הגדולות והאזורים במדינה, מהתערבות לטובת אחד מהצדדים בטענה כי המדובר במלחמת-אזרחים, ואז כהיום זכתה התנהגות זו לביקורת מצד תומכי הממשלה, שתלו אותה בשאיפתו של מפקד הצבא, גנרל פואד שהאב, להיבחר לנשיא (כך אכן קרה לבסוף). ביולי 1958, בעקבות נחיתת המארינס בביירות, טען גנרל שהאב כך באוזני מפקד הצי האמריקני:
"אין כאן מהפכה קומוניסטית כפי שאומרים לכם. מה שיש כאן הוא אך ורק ויכוח פוליטי בין שתי קבוצות של לבנונים שהידרדר לחילופי-אש, וזה קרה ועוד יקרה במדינות רבות. אלה הנלחמים זה בזה היום הם אחים והם ישובו להבנה ההדדית ולאחווה כאשר הנסיבות שבהן מצאו את עצמם כעת יחלפו. אם תתערבו במשבר בכוח הצי שלכם, תהיו דומים לאדם המנסה לצוד ציפור בעזרת תותח".
אז כהיום סברו חלק ממקבלי ההחלטות בישראל ובמערב כי מפקד הצבא הלבנוני נוהג ב"הססנות" וכי יש בכוחו של הצבא לדכא את ההתקוממות אילו רצה בכך. אך גם אז היו מי שנתנו את הדעת על האילוצים הניצבים בפני מוסד צבאי בחברה מפוצלת ומשוסעת, ובפרט בעת משבר חמור כל-כך. ב-18 ביוני 1958 כתב אליהו ששון, שגריר ישראל ברומא, למשרד החוץ כי גנרל שהאב "פועל בחכמה רבה" בכך שאינו מטיל את כל כוחותיו כדי ללחום במורדים, תוך שהוא מזכיר כי הצבא הלבנוני מונה כ-10,000 איש בלבד, שלא כולם נאמנים לשמעון וחייליו הנם בני העדות השונות במדינה. לאחר זאת הוסיף ששון:
"כמפקד עליון שמכיר היטב את הצבא שלו חייב שהאב לקחת כל זה בחשבון ולמנוע ככל האפשר התמרדות בתוך הצבא או הפרת הוראותיו על ידי חלק מהצבא הזה שלא עשוי מעור אחד וקשור בקרבת משפחה אל כמה מהנוצרים, המוסלמים והדרוזים שעומדים כיום בשורת האופוזיציה ולוחמים לצידה. במקרה ששהאב יטיל כל כוחותיו למערכה וחלק מהכוחות האלה יתמרד ויפר הוראותיו או יעבור לצד המורדים - אז לא רק ממשלת שמעון תאבד השליטה על המצב אלא גם תתהווה אנרכיה כזאת בלבנון שתחזק במידה ניכרת כוח המורדים שתגביר סיכוייהם לניצחון מוחלט ומהיר ותביא אולי גם להתנגשויות בין עדתיות".
כישראלים המורגלים בשליטה איתנה של המנהיגות הפוליטית בצבא מצד אחד, ובשימוש יעיל בכוח צבאי כנגד מתקוממים מצד שני, קשה לנו לקבל התנהגות זו מצד מפקד הצבא הלבנוני. אך נראה כי העצה העתיקה של חכמינו ולפיה "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו", ואשר עמדה בוודאי לנגד עיניו של השגריר אליהו ששון ב-1958, יפה גם כאן.
ד"ר אורן ברק, מרצה במחלקה למדע המדינה ובמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ומתמחה במזרח התיכון ובלבנון
מומלצים
