יום הזיכרון לנשים
כדי שנשים יפסיקו להאנס ולהרצח עלינו יש לשנות מהיסוד את היחס אליהן. כך אולי בסופו של יום זיכרון יגיע גם יום עצמאות
25 בנובמבר, יום המאבק באלימות המגדרית, הוא "יום הזיכרון של נשים". זה היום בלוח השנה בו אנו זוכרות את קרבנותינו במלחמת ההתשה הרצחנית שמנוהלת נגדנו מזה אלפי שנה על ידי גברים אלימים.
זה היום בו אנו מרכינות ראש נוכח כאבן של ילדות שנפלו קורבן לגילוי עריות מצד אבות, אחים, סבים, דודים ו"קרובים" אחרים; של ילדות שתחילה נפלו קורבן לקרוב משפחה, ואחר כך לסרסור, שדחף אותן להתמכר לסמים ולזנות, והפך אותן לחפץ מיני שאפשר למכור אותו שוב ושוב ושוב לכל דורש, עד שהוא נשחק ומתכלה.
אנו זוכרות את הילדות שפגעו בהן ועינו אותן וקיפדו את חייהן, בין אם בהקשר של "כבוד המשפחה", ובין אם "סתם" ברוע, באטימות, באדישות. זה היום בו אנו זוכרות גם את רוז עצובת החיוך, ילדה שאף אחד לא אהב מספיק כדי להגן עליה מפני פגיעות בלתי פוסקות מצד בני משפחתה; פגיעות שהסתיימו ברצח. ואת כל הילדות שנופלות קורבן ברגע זה ממש, ואת אלה שיפלו קרבן בימים הבאים, בשבועות הבאים ובחודשים הבאים.
25 בנובמבר הוא היום בו אנו מתייחדות עם נשים שנפלו קורבן לאלימות יומיומית של בן זוג מתעלל; את אלה שהאלימות ה"אינטימית" המתמדת דיכאה את רוחן והפכה אותן ל"נשים מוכות"; את אלה שהאלימות הכלכלית רוששה והשפילה; את אלה שפרץ אלימות קנאי ורצחני קטע את חייהן. את הנשים שנאלצו להשאר עם בן זוג פוגעני כי מערכת המשפט הישראלית מנעה מהן אפשרות להתגרש ולהיפרד ממנו. את אלה שנסיבות כלכליות, לחץ חברתי וחוסר ברירה הכריחו להשאר בבית מסוכן. ואת כל הנשים שגם היום, ומחר ומחרתיים ימשיכו לסבול התעללות פיזית ונפשית בביתן, ויירצחו בידי בן זוג קנאי ורצחני. בכל יישוב ובכל שכונה בישראל. ומספרן יעלה השנה, כי השפל הכלכלי, המיתון, האבטלה והמתח ילבו את האלימות המגדרית במשפחה ויעלו אותה לשיאים חדשים.
זה היום בו אנו נושאות על נס את גבורת הישרדותן של נשים שנפלו קורבן למעשים אכזריים של אונס, "מעשים מגונים", הטרדות מיניות. נשים צעירות שהושקו לשכרה ונוצלו על ידי אנשים שהן בטחו בהם ובילו איתם. נשים שנכפו מינית על ידי חברים, ולעיתים גם על ידי חבריהם של החברים. נשים שנסחטו מינית על ידי מעסיקים, קולגות, מרצים, כהני דת, רופאים, פסיכולוגים, מורים. נשים שביקשו צדק במערכת המשפט הישראלית – אך נתקלו בחומה בצורה של סחבת, אטימות או האשמת הקורבן.
יום זיכרון הוא מטבעו כואב, קשה, עצוב. הוא נועד להזכיר דברים שקשה לזכור. עם זאת, קל מעט יותר לזכור כאשר בעקבות יום זיכרון מגיע יום עצמאות, שמפיח תקווה ומפיג במשהו את השכול והייאוש. אבל יום הזיכרון של קורבנות האלימות המגדרית אינו מוביל ליום עצמאות. מצבן של נשים בישראל אינו משתפר, והוא אף עלול להחמיר עקב המשבר הכלכלי ותוצאותיו החברתיות. ילדות ממשיכות להיפגע על ידי בני משפחה; צעירות ממשיכות להאנס על ידי קבוצות של צעירים אשר מסממים, חוטפים וכולאים אותן; סרסורים ממשיכים לשעבד נשים לסמים ולזנות כדי לנצלן; בני זוג אלימים ממשיכים להכות ולרצוח, ורבים ממשיכים להטריד מינית. מדינת ישראל ממשיכה למנוע מנשים אפשרות להתגרש מבני זוג אלימים, וחלק משופטיה ושופטותיה ממשיכים להתעמר בקורבנות של אלימות מינית. למה? למה זה לא משתנה?
בין השאר כי כדי לשנות, להשתחרר, להשיג עצמאות, לא מספיק לזכור: צריך גם להילחם. צריך לעמוד ביחד, כקבוצה, להגדיר מטרות קולקטיביות, להציג דרישות ולהאבק עליהן. צריך לאחד כוחות, ליישר שורות, להפגין סולידריות ולפעול יחדיו. גם עם גברים שאינם אלימים, אינם פוגעניים, אינם מנצלים, שרוצים להשתתף במאבק. יחד איתם צריך לדרוש מנבחרינו דיני נישואין וגירושין אזרחיים. לדרוש ממערכת המשפט יחס אנושי ומכבד. לדרוש מהמשטרה אכיפה והגנה. לדרוש חינוך לשוויון ולכבוד הדדי. לדרוש ממקומות העבודה הגנה מפני הטרדה מינית והתעמרות. לדרוש מהסובבים אותנו התערבות ונקיטת עמדה. לדרוש מעצמנו אומץ ותמיכה הדדית.
אם נדע להאבק על שיפור תנאי חיינו הקבוצתיים, יהיה זה מאבק באלימות המגדרית שיוביל לעצמאות, ולא יתמצה בזיכרון השכול. עד אז, רשימת הקורבנות שיש לזכור רק תתארך.
ד"ר אורית קמיר משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן.
לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן
